(מקווה שתסלחי)


אני מצטער שאכזבתי אותך. לא שמתי לב שהייתי אנוכי, כ"כ מרוכז
בעצמי.
אני זוכר את התקופה שהיינו חברים טובים, איך היית מחבקת אותי
כל פעם שנפרדנו, אפילו אם זה היה רק ל-5 דקות...
קראתי לך "החברה הכי טובה" ועכשיו את לגמרי זרה.
אני מצטער שהייתי עיוור לכאב שחווית, שאת חווה רק עכשיו, אני
יודע שסבלת, שאת עוד סובלת.
את זוכרת את הפעם האחרונה שנפגשנו? כ"כ שנאתי אותך אחרי שהלכת,
הרגשתי ששכחת את הכל. אבל זה לא ייתכן, עכשיו אני יודע, הייתי
כזה טיפש...
ניסיתי להגיד לך, להסביר שזה לא כמו פעם. בכלל לא טרחתי
לשאול...
מה היית עונה לי אם הייתי שואל אותך: למה זה קרה? את עצובה?
עשיתי משהו רע?
חשבתי בהתחלה שזה בגלל הזמן או שזה משהו שנאמר עלי מפי חברה או
לא יודע מה.
אבל זה לא זה.
לא הייתי שם. זה הכל, כל כך פשוט ועם זאת כ"כ נורא.
"חבר אמיתי - בשעת צרה", ואני עוד קראתי לך "החברה הכי טובה",
כ"כ חצוף, כ"כ מטופש...
אבל אותה חברות, בזמנו הייתה אמיתית. אני כואב את עצבך, אני
רוצה לפצות על כל הזמן שאבד ולהיות לצידך.
האם עכשיו כבר מאוחר? את כבר לא מדברת איתי יותר!
מתחמקת, מסתתרת בעוינות.
כבר מאוחר, הטעות נעשתה... היש סיכוי למחילה?
איך בכלל אוכל להסתכל לך בעיניים ולומר "סליחה", אם את מפנה לי
את עורפך בכל פעם שאני מביט בך?
חברות אמיתית מחזיקה לנצח. אז אולי עוד ישנו סיכוי.
מה עלי לעשות?! אני אעשה הכל בשבילך.
בשביל החיוך שלך שאותו לעולם לא אשכח. רק תגידי מה.
אולי אני אכתוב מכתב? זה יהיה מכתב התנצלות, ובו אני אתוודה
שפישלתי, שבאמת אכפת לי ממך וכל מה שהיה קרה כי הייתי אידיוט,
ושיותר זה לא יקרה, ואת זה אני כותב במלוא הכנות!
את חושבת שזה יצליח?