לכל מדריכיי הצופיים, שמבלים כעת בין קירות מרופדים, לפחות
בדמיון שלי.

"אפשר להדליק סיגריה?"
"מה?!"
"שאלתי אם אפשר להדליק סיגריה?"
"אה... אה... אני לא יודעת."
"מה זאת אומרת את לא יודעת?! או שאפשר או שאי אפשר!"
אה... אנחנו בכל זאת בחורשה, אז זה מסוכן, אבל אני לא בטוח
שמישהו אמר שאסור. כאילו, אני מניחה ש... אני מניחה שזה
בסדר... אבל..."
"אבל מה? להתחלק עם שאר חברי הקבוצה? לכבות אותה בכיבוי
צופי?"
"אלי, זה לא מצחיק אותי. אתה רוצה - תדליק, על אחריותך."
"יאללה, גם כן את."

החניך אלי שולף מצית וחפיסת סיגריות מתוך כיס במכנסיים, ומדליק
אחת. שתי הבנות שיושבות מצדדיו זזות קצת הצידה.

"אז למה אנחנו כאן בכלל, יפעת?"
"ובכן, יפעת המדריכה מנצלת את תשומת הלב הקבוצתית, "אנחנו כאן
כדי לעסוק באחת המסורות הותיקות יותר של תנועת הצופים בפרט,
ושל תנועות הנוער בכלל. מישהו יודע על מה אני מדברת?"
"כדורגל?" צעק אורי.
"לא."
"להרביץ לילדים קטנים יותר?" שאלה הדר השמנה.
"מה פתאום?!"
"אורגיות פרועות בשטח פתוח?" אלי פלט ענן עשן נוסף, והבנות
מצדדיו התרחקו עוד קצת.
"אלי! תסתום..." יפעת כמעט ואיבדה את עשתונותיה אף ברגע האחרון
נרגעה, "לא, אנחנו כאן בשביל לספר צ'יזבטים!" היא הכריזה
בהתלהבות חלוצית.
"צ'יז-מה-טים? אבל אני כבר אכלתי גבינה בארוחת ערב," קיטר
מיכאל.
"צ'יזבטים, מיכאל, אלה..."
"עזבי אותך יפעת, אנחנו יודעים מה זה, זה לא מעניין," מיכאל
צחק.
"מיכאל, למה אתה חייב להיות כזה שלילי? תיפתח קצת, יהיה כיף."
"אם את תפתחי יהיה לכולם כיף," השיב אלי, שכעת היה במרחק מטר
מכל חניך אחר בקבוצה.
"אלי! עוד הערה אחת כזאת..."
"ומה?"
"ואני שולחת אותך לאריאל, האחראי מטבח. אתה מכיר את אריאל,
נכון אלי?"
"בסדר, בסדר, הנה אני בשקט."
"יפה. בכל אופן, כמו שאמרתי, כל שנה במחנה הגדול יושבות כל
הקבוצות יחד וכולם מספרים צ'יזבטים. צ'יזבטים הם סיפורים
מפחידים..."
"יפעת?"
"כן נטלי?"
"אני צריכה לשירותים."
"לכי, ותחזרי מהר."
"אורי יכול לבוא ללוות אותי?"
"נטלי, את ילדה גדולה, לכי לבד."
"טוב."
"מה אמרתי? סיפורים מפחידים שעוברים ממדריך לחניך. אני שמעתי
אותם לפני כמה שנים מהמדריך שלי, אתם שומעים אותם ממני, ואם
יום אחד תהיו מדריכים בעצמכם..."
"פחחחחח..."
"כן גילי, אמרת משהו?"
"כן, אמרתי 'פחחחחח'."
"אז כל הכבוד לך. אורי, שב, מה פתאום קמת?"
"אני הולך לשירותים."
"חכה שנטלי תחזור ואז תלך."
"אבל אני ממש ממש צריך..."
"אתה כבר בכיתה ז'! תתאפק חמש דקות!"
"נו... זה בדיוק העניין... הוא כבר בכיתה ז'," מלמל אלי
לעצמו.
"מה?!"
"לא יודע על מה הוא מדבר," אורי ירה מבט זועם באלי, ואז הפנה
מבט עצוב אל יפעת. "נוווו... יפעת!"
"יאללה לך כבר. אבל תאמר לנטלי שתחזור ותחזור מהר בעצמך,
שמעת?!"
"כן... בסדר," הדהד הקול מהחשכה.
"טוב, איפה הייתי? לא משנה. בקיצור - סיפורים מפחידים נורא
וכיפים לאללה. כולם זכרו להביא פנסים כמו שביקשתי?"
"המדריכה, אני שכחתי," אמר רון.
"לא נורא, תשתמש בזה של הדר. כל מי שמספר סיפור מחזיק את הפנס
מתחת לסנטר, ככה, שייראה מפחיד. נו, תנסו," יפעת הדגימה
בחינניות מפחידה.
"אה! הדר כל כך שמנה שהאור לא עובר לה את הסנטר!" רון הצביע.
"שתוק לפני שאני מפוצצת אותך, גמד!" הדר השיבה, ורון התרחק.
"טוב," יפעת ניסתה להרגיע את הרוחות, "למי יש צ'יזבט ורוצה
להתחיל?"

שקט.

"אפשר לספר צ'יזבט גס?"
"לא, אלי, אי אפשר לספר צ'יזבט גס! נו... לאף אחד אין רעיון
לסיפור מפחיד?"
"אה... אני יכול לספר סיפור אימה שקראתי לפני שבוע... אבל זה
קצת ארוך," לחש אלון.
"גם כן אתה, מי בכלל רוצה לשמוע את הסיפורים שלך!" אלי הדליק
סיגריה שניה.
"אלי, לך למטבח, ותאמר לאריאל שאני שלחתי אותך! לך!"
"אני הולך, אבל אין סיכוי שאני הולך למטבח!" אלי קם ונעלם גם
הוא.
"טוב," יפעת שלפה מחברת מתיק הגב שלה, "אם אין מתנדבים אז אני
אספר ראשונה. "סיפורנו נפתח בחורשה אי שם בצפון הארץ..."

טולולולולו.

"יפעת, הטלפון שלי מצלצל, אני יכול לענות?"
"רון, אתה רוצה לומר לי שהבאת לטיול של הצופים פלאפון, אבל לא
הבאת פנס?!"
"התיק שלי היה ממש כבד, אז לקחתי רק מה שממש חשוב. אני יכול
לענות?"
"לא, לא עכשיו, אני באמצע סיפור."
"נו, אבל זאת אימא שלי, והיא בטח דואגת נורא."
"עזבת את הבית לפני שתים עשרה שעות, מה היא בדיוק דואגת?"
"אל תרדי על אימא שלי! היא מסורה, זה הכל."
"פחחחחח..."
"גילי, סתום או שאני מפרק אותך!"
"טוב, רון, תענה ותחזור. אני ממשיכה בסיפור. בכל אופן, בחורשה
הזאת, נמצאת גיבורת הסיפור. הלילה הוא לילה קיצי חמים,
וגיבורתנו חוצה בהליכה מהירה את החורש, כאילו היא בורחת
ממישהו, כשלפתע..."
"ג'וק!!!" הדר השמנה צווחה כמו חזיר שחוט.
"מה?!"
"אמאל'ה!!! ג'וק!!!" הדר פתחה במנוסה, כשבעקבותיה יפית ונועה.
"באנה, זה לא ג'וק, זה מפלצת. אני לא נשאר פה!" מיכאל קם ורץ
אחריהן.
"פחחחחח... מה שאני אעשה להם עכשיו," גילי הרים את הג'וק
המפלצתי בעזרת שני מקלות, ונעלם לכיוונים של הנמלטים.
"גילי! מיכאל! הדר! כולם! תחזרו הנה מייד!" יפעת ניסתה להשיב
את הבנים האובדים, אך לבסוף נכנעה וצנחה על הקרקע החולית.
"אה... יפעת?"
"מה?! אה... סליחה אלון, מה רצית חמוד?"
"אני גם יכול ללכת? כי אחרת הם יצחקו עליי אחר כך שאני
חנון..."
"כן, חמוד, אתה יכול ללכת."

יפעת הסתכלה סביבה. קבוצתה המסורה התפזרה אמנם, אך היא גם לא
ראתה אף קבוצה עסוקה אחרת. היא סידרה את תיק הגב שלה כמשענת,
ושלפה מהתא הקדמי סיגריה ומצית. ברקע, הטייפ מהמפקדה השמיע את
המנון התנועה. יפעת הסתכלה במחברתה, שהיתה מונחת כעת על הרצפה.
בראש העמוד התנוססה הכותרת - 'עלילות המדריכה הרצחנית',
ולכריכה הוצמדה סכין קפיצית. יפעת חייכה לעצמה. אם לא הערב, אז
מחר בערב, היא חשבה לעצמה בעוד היא מציתה סיגריה.