'צריך להנציח אותנו במוזיאון השעווה' אמרתי לה
היא הסכימה.

כל ההתחלות קשות, לא?
ובסה"כ זה הכל עניין של רצון, וכוונה.
כמות החומר הייתה גדולה, עטופה היטב בשכבה חיצונית מגוננת
שנראתה בלתי חדירה.
לקחתי את הפטישון והמפסלת, תוהה איזה כיוון יהיה מתאים יותר
לחציבה.
הרי כל דבר נתון למגבלות החומר הנתון.
כמויות קטנות של חומר החלו לנשור, מגלות תחתיהן באיטיות שכבות
חדשות.
המשכתי עם זה הלאה, מתמוגגת על כל פיסה שנפלה
על כל חשיפה חדשה.
המשחזת נכנסה לפעולה, מוציאה החוצה את מה שהיה כלוא במרווחים
פליטות כואבות ואחידות, צורה חדשה שהתאימה לעצמה בעזרתה.
אחריהם הגיעו השייפנים, כמו ברצף כרונולוגי, סוללים דרך גישה
חדשה. מהלכים כמו עיוורים על אזור לא מוכר, מושיטים יד שנטמעת
בחומר ועולה חזרה מוקפת בו.
אפילו לא שטח חלול אחד, מלא בעצמו. היא מלאה בה.
שוב הושטו אותן ידיים סקרניות. משרטטות על הצורה הסופית,
שייפן בודד הספיק כי להגיע לדיוק המרבי בפרטים הקטנים
תמיד אמרה לה שהם אלו שעושים את כל ההבדל
עכשיו היא הבינה.
כל ההתחלות קשות?
כבר לא.

רציתי לשמר אותה,
יוצקת גבס,
טיפות ממנו ניתזות עליי,
מכינה את התבנית.
ובעצם היא לא אוהבת תבניות,
גם אני לא.
ממתינות לייבוש בחוסר סבלנות משועשע
לא מזרזות אותו
אולי ככה עדיף.

את ניעורה לחיים
משילה מעצמך את השאריות
מחייכת.
והחיוך מטפס לך לעיניים
ונשאר שם כשאת טובלת את עצמך בה בשלמות.
השעווה עוטפת אותך
מחזקת אותך
אל עצמך
אליו
אלינו

עכשיו את  ניצבת דוממת ובורקת
משדרת עוצמה.
אני עומדת מולך
תוהה מה הולך לך בפנים
למקומות אליהם השעווה לא חלחלה
ולא יכלה לחזק.  


וכשאמרתי לך אז שצריך להנציח אותנו  
התכוונתי בעיקר אלייך.
לא עוזבת לך את היד.
                                      אלמה שלי,
                                         תודה.