|
אני קוראת ספר שממלא תוכי בעקיצות
וככל שעוקץ ומתנפח וצורב
כך גומעת אני דף ועוד דף
וכל עצבונה של הגיבורה - לכדי עיצבוני.
וברגע הרי אוכל לכווץ מציאותה הדואבת
בטריקת כריכה קידמית באחורית
אך הלשון נושקת לאצבע וזו בשארית נשיקתה, מושכת את הדף הבא
ומגוללת המשך הסיפור.
ומהו אותו רצון להמשיך וללוותה במשעולי זמנה?
האם לא דיי לי ביומי שלי?
מה לי וליומה של הגיבורה עלומת הפנים?
ופתאום מקץ דפים נוספים איננה היא עוד עלומת פנים
ובדף זה ללחייה גוון ורדרד
ובדף זה עיניה מתכווצות בכעסה
ובדף הבא מרפה היא שרירי עפעפיה ונרדמת
ואני מדמיינת חלומה, כי כה קרובות הפכנו
ואצבעותיי נושקות לפינות הדפים המקופלות ברישול
וגומעות את מרחקיה בקצב קריאתי - הוא מקצב מרוצתה.
ומשנשענת שוב הכריכה הקידמית על האחורית
ודלת עולמה נטרקת בפניי
נותרת היא מיותמת מלטיפות כריות אצבעותיי
ולי נשאר מעט מעט מיומה שלה - לאמץ אל יומי שלי |
|
|
הספר האהוב
עליי?
איזו שאלה,
"הקיץ של אביה
האיום"
אביה האיום עונה
לשאלות מעריצים. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.