"למה את עושה לי את זה?" הוא התחנן לדעת. "אין לי סיבה אמיתית,
אני עושה את זה כי אני יכולה.". היא המשיכה להתארגן ליציאה בלי
להביט לעברו. "תודה, זה היה כיף." היא אמרה לפני שעזבה את
החדר. "אז למה לא להמשיך?!" הוא שאל אותה כמעט בצרחה. "כי אז
אתה לא תבכה.". היא ענתה בפשטות, וסגרה את הדלת מאחוריה. "אני
אוהב אותך." הוא לחש בעקבותיה. "גם אני" היא ענתה למילים
שקיוותה שלחש בעקבותיה.
היא אהבה דמעות, ובמיוחד אהבה לאסוף דמעות. בכך אני לא מתכוון
לבית מלא מבחנות ובכל אחת דמעה של אדם כזה או אחר, מתויגות
ומתויקות לפי סדר אלפביתי של שם משפחה. אני מתכוון לזיכרון מלא
עד אפס מקום במקרים של בכי. תמיד אהבה להשוות את הבכי שלה לבכי
של אנשים אחרים. רומן, שאת ביתו כרגע עזבה, בכה בקול, בכי
היסטרי כזה, צורם וחד, שמעיר בתוכך איזושהי מפלצת שמתחילה
לאכול אותך מבפנים. אתה מנסה לברוח לכל הכיוונים אבל בסוף היא
משאירה אותך חלול ולהבה חזקה יוקדת במרכזך, מסבה לך כאב שמפיל
אותך לאדמה ומשאיר אותך חסר כל אנרגיה ממוטט, מחכה שמישהו
יאסוף אותך בזרועותיו.
היא אף פעם לא ספרה את הדמעות - היא לא רצתה להפוך אותן
לסטטיסטיקה. היא אף פעם לא ספרה לא את הפעמים שהיא בכתה ולא את
האנשים שבכו עליה, בגללה או אליה. האחרונים היו הכי קשים. אלה
שהרשו לעצמם לבכות אליה. אליהם היתה מסתובבת ברכות, ניגשת
אליהם ומחבקת אותם, מערסלת את ראשיהם בחיקה ומנשקת את דמעותיהם
- בתחילה את אלה שכבר הגיעו לסנטר, אז את אלה  שנעצרו בשפתיים
ואז אלה שאך זה יצאו מן העיניים. את האנשים האלה היא למדה
להעריץ. הם בכו תמיד מן בכי שקט כזה, יבבני. בכי של אדם נואש
שיודע שגורלו נגזר. הבכי שלהם כאילו יוצא מהם בעדינות וניגש
אליך, שם את שתי ידיו על כתפיך ומסובב אותך. אז הבכי שלהם מחבק
אותך ואתה נאבד בתוך החיבוק שלו, מתמכר. ואז כמו כל מכור אתה
מחפש איפה אתה יכול להשיג עוד מנה של החיבוק הזה ואתה מוצא
שהמקום היחיד הוא אצלם ואתה ניגש אליהם ומחבק אותם ונישאר איתם
עוד דקה אחת, ואז עוד אחת, ואז על אף שהחלטת כבר לעזוב אתה
מוצא את עצמך, נשאר מחובק איתם כבר כמה שעות, ולא מסוגל
להפסיק.
נכון לעכשיו, היא כבר הגיעה הביתה. היא נכנסה לחדרה, ושם,
שקעה שוב בתחביב שלה, מוסיפה עוד דמעה, ואז עוד אחת ועוד
אחת... וכמו תמיד - היא תמשיך בזה עד שתירדם, אבל לא לפני
שתוסיף עוד מבחנה לאוסף.