והנה אני.
נמצאת במרחק של אפס מנפילה,
בועטת למעלה למטה,
מחפשת שבילים שיראו לי ת'דרך,
מערה חשוכה, גדולה, מפחידה,
תהום בלי אופק קוראת לי לשוב,
היא שואבת אותי אליה בשקט,
יום אחרי יום, לילה אחרי לילה,
רוצה לראות את הסוף,
רוצה שיבוא כבר האור,
משתגעת איך פעם היה לי קצת טוב,
נלחצת שיודעת ששום דבר לא קרוב,
אז כמו תמיד בסולם מטפסת,
יוצאת מהחור הגדול, השחור,
עומדת חצי שלמה, חצי חצויה,
ממשיכה הלאה ולא מסתכלת לאחור.