"החיים הם במקום אחר". היא אמרה.
"אני יודע", עניתי, "קראתי על זה בעיתון".
"תתקן אותי, אני שבורה". התחננה.
"אני כבר מזמין טכנאי. חכי עוד קצת, שיגמר השיר". התעצבנתי,
"מה קרה, נשמה? את לא אוהבת את השיר הזה? את רוצה לשמוע משהו
אחר?".
"אני רוצה משהו חדש, משהו לא מוחלט. לצאת מתוך הקוקון הזה,
להפוך לפרפר, לרחף באויר הצלול, על רקע כחול ובהיר ולמות אחרי
24 שעות גורליות. לדעת מתי התחילו ומתי יגמרו, בלי הפתעות.
למלא את היעוד שנתן לי הטבע, בידיעה של שלמות ומטרה. הנעת גלגל
החיים עד אינסוף".
"מצטער, מאמי, אלה החיים, רגעים קטנים של אושר בעטיפה של סבל.
אני לא נגדך, אני אשמח למצוא פתרון, אבל אין, חיפשתי. אפילו
עברתי על כל הערוצים, גם בחיים הטובים לא אמרו כלום".
"אני לא יכולה לסבול את זה יותר! אם לא תעשה משהו, אני עוזבת,
אני עפה מהחלון, אני לא היסטרית, פשוט נמאס לי".
"תפסיקי לבכות, כפרה, לכי תשטפי את הפנים, תאכלי משהו, נעשן
איזו קטנה, תראי, הכל יהיה בסדר".
וכמו בסרט, סצנה אחרונה, בהילוך איטי, כשאתה חושב שהכל יסתדר
כי יש עוד שתי דקות לסרט, (היא תרגע, הם יתנשקו) אתה נזכר
פתאום, שזה סרט בריטי, היא מתאבדת והכתוביות עולות. אני לא
מאמין! הסתובבתי לשניה והיא רצה לחלון. לא הספקתי לתפוס אותה
והיא נעלמה, יצאה מהפריים.

היא פתחה את התריס והשמש ישר לפרצוף. אחרי כמה דקות של הסתגלות
לאור, ראיתי אותה, עומדת ליד החלון, מחייכת, מאושרת. הסתובבתי
אלייך, עדיין ישנת, נישקתי לך בעורף ולחשתי: "אני אוהב אותך,
נשמה שלי".