שקט... כל החדר היה שקוע בדממה.
עיני כולם היו פתוחות, מסרבות להיעצם, הן חיכו לרגע הבא.
אף אדם לא הסתכל על האחר, רק קדימה, הסתכלו על נקודה מולם
והתרכזו - בעצמם, חיכו.
כל רגע הפך ארוך יותר, כל נשימה הפכה כבדה יותר,
כל אדם מהסס יותר, אולי להפסיק, אולי זה מספיק.
כולם רצו להגיע לסוף, הם רצו לראות איך זה ירגיש,
הם יידעו שהם צריכים להיות שם כשזה ייקרה.
מתוך הדממה חריקה...
שהתארכה והתארכה עד כדי חריקה מצמררת אוזניים...!
הדלת ניפתחה,
בליעת רוק מתוחה בגרונם...
עוד כמה שניות, עוד כמה רגעים...
הם החזיקו מעמד,
כולם שם, כולם עם עיניים פתוחות, מחכות, עצורות...!
הם שם,
והדלת עכשיו פתוחה... |
