התחלתי ללכת במורד הרחוב, לכיוון המכולת.
היא עמדה שם, בשמלת המלמלה האדומה, עם סרט הקטיפה השחור הדק,
קשור לה על המותניים הצרות היפות שלה. הכרתי אותה כל כך טוב.
היא הייתה כל כך יפה, ככה, כשהיא עמדה שם, עם העיניים הבוהות
שלה, כולה לבנה כמו שלג. היא נראתה כאילו שאני לא קיימת בשבילה
וזה היה כל כך יפה. זה משך אותי אפילו יותר כשהיא הייתה מתעלמת
מקיומי, אני לא יודעת למה, אולי אהבתי שהיא הצליפה בי, כמו
סאדו מאזו נפשי, פסיכולוגי.

אבל היא לא נשארה הרבה, ידעתי שהיא לא תישאר. גנבתי אותה
מהעריסה, כמו ה"לוליטה" שלי, האישה המושלמת, הילדות והתמימות
שלי מעולם לא היו.

כשהיא נכנסה לתוך חיי, היא השלימה אותי לאדם שלם, בפעם הראשונה
בחיים שלי העלובים והמקומטים, עפופי העשן, הייתי שלמה, הייתי
שקטה. את כל זה היא נתנה לי ולקחה ממני בהרף עיין, בלי אפילו
לדעת.
וככה המשכתי ללכת לי במורד הרחוב לכיוון המכולת של שמעון,
לקנות חלב וירקות להכין ארוחת ערב.