תקראו לזה הרגל מגונה, תקראו לזה אי שפיות זמנית, תקראו לזה
איך שתרצו... לא יכולתי להתאפק. אחרי שנתיים וחצי בכלא החנוק
שברמלה אני יושב פה מול טלויזיה 13 אינץ מסריחה בחדר הסוהרים
ורואה את התוכנית של רפי רשף על פושעים מפורסמים ומחליט שהגיע
הזמן לספר את סיפורי.

השתמשתי בזכות שיחת הטלפון השבועית שלי כדי להתקשר עליו
ולהזמין אותו לבית הסוהר לדיבור. אחרי שיכנועים רבים הוא הסכים
להגיע ולהקשיב.
תמיד רציתי שסיפור חיי יגיע למשהו, אם לא אני אז לפחות הוא...
איזה סרט מפוצץ באפקטים או אפילו רומן זול בכריכה דקה.
רפי התישב בצד השני של הזכוכית המלוכלכת מאודם ודמעות של נשים
מתגעגעות עד מוות ואני הרמתי את שפורפרת הדיבור בעוד שהוא פלט
חיוך מאולץ לעברי והוציא מתיקו מחברת רשימות צהובה ומקושקשת.
בקול רועד התחלתי לדבר "א...אתה חושב שזה יעזור לי לצאת מפה
מהר יותר? לומר את האמת, תמיד חשבתי שסיפור חיי יכול להיות
פצצת רייטינג, פשוט ש... זה רעיון מצוין...אני בטוח שזה יעבוד
נהדר על הנייר. אין לנו הרבה זמן, מישהו כבר בטח התחיל לעשות
סרט דוקומנטרי לטלויזיה על רעיון דומה... אז...

הסיפור הולך ככה... לפני שלוש שנים הייתי מנהל של מחלקת המדעים
בתל אביב, עובד על פרויקט חשוב ביותר; הייתי מרצה במספר
מוסדות, זכיתי במספר פרסים, פירסמתי מאמרים בעיתונים
נחשבים...עליתי לגדולה בתוך שבועות והתעשרתי כמו גדול!
זכיתי במענקים של מליוני דולרים מהממשלה וכל זה רק בגלל שגנבתי
תגלית אחת קטנה ממדען אחר - הוא גילה כיצד אפשר להעביר ריקמת
עור מחיה לחיה ללא שום פגיעה בעור עצמו ותוך יום אני הפכתי
לנושא המדובר ביותר בעולם המדע!
הכל היה טוב ויפה עד שיום אחד העוזר שלי, כהן, גילה את המזימה
הקטנה שלי וכל יום במשך שבועות היה עוקב אחרי עד שלבסוף גילה
את התרמית. באותם רגעים שגרר אותי למנהל המחלקה הייתי בטוח שפה
הקריירה שלי מגיעה לסופה המר, אבל הבוס רק הסתכל עלי במבט
חשוד, העיף מבט נוסף בכהן הזועם שעמד לידי והחליט שהוא 'יחליק'
את הסיפור בתנאי אחד. רק אם אבצע משימה מיוחדת למחלקה הוא ושאר
הצוות "ישכחו" את המיקרה והכל יחזור למקומו. המשימה היתה
להמציא נוזל, נוזל ללא ריח וקטלני במיוחד. נוזל שלא יתגלה
בקלות בריאותיו של הקורבן בניתוח שלאחר המוות. הנוזל היה אמור
להפיל טרור בין היצרנים של חטיף שוקולד חדש אשר היה אמור
להתחרות בשוקולדים הקבועים של 'עלית'. עלית שילמה סכום לא
מבוטל של כסף למחלקה כדי ש"ימחקו" בכל צורה דרושה את המתחרים
הנלעזים. המטרה היתה למרוח אותו על כמה חטיפים ובכך להוציא שם
רע לחברה (שאת שמה לא אזכיר כרגע). ימים שלמים בלי שינה ישבתי
במעבדה ועבדתי לילות כימים על פיתוח הנוזל. אחרי שמצאתי את
המינון הנכון של מילחי האסיד השונים בעירבוב עם מים וכמה
חומרים אחרים - כל מה שנשאר לעשות היה לבחור עשרה מטרות
באזורים שונים של העיר שבהם אפיץ את הממתק המקולל. אחרי נסיעה
דרך כמה קניונים ופיצוציות החדשות לא איחרו להגיע וכבר יום
למחרת בחדשות דיברו על ההרוגים ועל סגירת המפעל האחראי.

בפעם הראשונה בחיי הרגשתי טוב עם עצמי, הרגשתי כמו מתמרדי
החברה האלה שמראים בקולנוע. ובזמן שראיתי על המסך את ההלוויות
של עשרת ההרוגים הרגשתי שזה מתחיל להשתלט עלי..."
"מה השתלט?" שאל אותי רפי בעניין רב, לא ידעתי שלסיפור שלי
היתה כל כך הרבה השפעה על כתב מנוסה כמוהו. מזוית העין הבחנתי
בעיפרון רועד בידו מציפיה להמשך המר.
"ה...הרצון להמשיך עם הניסוי. אני אסביר לך למה אני מתכוון...
יומיים אחרי האירוע הגיעו למעבדות מספר חוקרים כדי לשאול שאלות
לגבי מקרי הרצח.
הייתי בשוק.  
לא יכולתי להרשות לעצמי להיות חשוד ואולי אשם ברצח של אותם
עשרת הקורבנות. מהר רצתי לחדר הישיבות שבמעבדה, הוצאתי את הכוס
השניה והשלישית שבמכונת הקפה, מילאתי אותם בחומר הרעיל וסידרתי
הכל בחזרה.
כשהחוקרים נכנסו לא הייתי צריך אפילו להזמין אותם לקפה, הם
בעצמם הציעו לי את הכוס הראשונה ולהם את השניה והשלישית, בדיוק
כמו שתיכננתי. אתה יכול לנחש מה היו התוצאות אחרי כמה
לגימות...

בגלל כל מה שקרה איבדתי כל חשק בעבודתי והתפטרתי מהמעבדה.
עכשיו, כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה כיצד להרעיל עוד אנשים
ובאילו עוד שיטות ודרכים להכניס את האסיד הקטלני שלי לתוך הבית
המוגן של האזרח הקטן מבלי שאפילו יבחין. בשלבים יותר מאוחרים
כבר לא יכולתי שלא לעקוב אחרי הקורבנות עד אותם רגעים אחרונים
של כאב ולראות אותם מפרפרים בחוסר שליטה. הכנסתי את האסיד בכל
מוצר אפשרי : בשמים, קרמים, שמפניות ואפילו בקונדומים כדי
להוריד שני ציפורים במכה אחת".
רפי הסתכל עלי במבט מזועזע ושאל בגימגום : "אה...עד מתי כל זה
נמשך?"
"עד שהתחלתי להיות פחות קפדני בטקטיקות שלי וחזרתי על מצבים
כמה פעמים, נתפסתי כגנב באחד הסופרמרקטים וכאשר בדקו בכיסים
שלי לראות מה עוד גנבתי מצאו אצלי ליטרים של האסיד, אותם
החזקתי על גופי. עכשיו כל מה שהייתי זקוק זה לא יותר משוטר
מרחב אידיוט שהבין את ההקשר ותוך שעה אני מאחורי הסורגים".
רפי שתק לכמה שניות ואז דיבר אלי : "אל תדאג, אני אחזור בעוד
כמה ימים ואוציא אותך מפה...אבל...אתה לא מפחד שהאחראים האחרים
על הרצח מהמעבדה שלך יתגלו ברגע שאני אפרסם את הסיפור?"
"אל תדאג בקשר לזה..." אמרתי לו בטון רגוע "...לא זנחתי את כל
הפעילויות שלי עדיין, בכלא עדיין לא מבינים מה אני עושה, אבל
הם יודעים שדברים לא הולכים לטובתם פה. אני כמו משאלת מוות לא
רצויה" אמרתי בקול עמוק, מנסה קצת להפחיד אותו לרושם הסופי ואז
הנחתי את השפורפרת חזרה למקומה. בדיוק ברגע שרפי יצא מהדלת -
השומר שפתח לו אותה נפל על הריצפה והתחיל לפרפר בקול. קצף
צהבהב יצא מפיו ועורו התחיל לבעבע בתוך מדיו הכחולים שרק היום
גוהצו.

תקראו לזה הרגל מגונה, תקראו לזה אי שפיות זמנית, תקראו לזה
איך שתרצו... לא יכולתי להתאפק.