"הנה הם באים ימים של שקט אחרי הרעש הגדול והנורא אפשר לנוח
קצת על המרפסת ולאסוף את שברי הסערה..."

ישבת לידי, החזקת לי את היד, היד שלך הזיעה. כולך רעדת, היה
שקט בחוץ, בטח גם השכנים עושים עכשיו בדיוק את אותו הדבר... מה
כבר אפשר לעשות בשעה 8 בערב בתקופה מטורפת שכזו?!
"נכון לעכשיו, מס' ההרוגים עומד על כ-70,000", אמרה מיקי בערוץ
10, "גורלם של כ-150 תיירים ישראלים אינו ידוע עדיין ואנחנו
חוזרים ומזכירים: כל מי ששומע משהו מאחד הנעדרים - שיעדכן את
אתר משרד החוץ באינטרנט או במס' הטלפון..."
כיבית את הטלויזיה.
שחררת לי את היד. קמת. והלכת לחדר.
אני יודעת בדיוק מה עבר לך בראש, איך אני יודעת? כי זה עבר לי
בדיוק באותו זמן: 'מה אם לא ימצאו אותו? עוד יותר גרוע - מה אם
ימצאו אותו מת? למה עזבנו אותו שם?'.
המשכתי לצפות בטלויזיה הכבויה בערך שעה, אח"כ כנראה נרדמתי כי
כשפקחתי את העיניים ישבת לידי ודמעות זלגו מעיניך.
"מצאו אותו."
"מה?"
"מצאו את יואב."
"נו... ו..?"
"הוא בדרך הביתה."
"אז למה אתה בוכה? מה עובר עליך, קובי? הוא חוזר!!!"
"הלוויה תערך מחר ב-12."
"לוויה? של מי? אבל אמרת שהוא בדרך הביתה... מה קורה פה?"
"הוא בדרך הביתה אבל לא בחיים."
ישבנו שנינו בסלון שעד לא מזמן היה שלך ושל יואב, שני החברים
שאי-אפשר היה להפריד ביניהם, כבר 13 שנים, מגיל 10, אותו סלון
שבו יואב ואני עשינו אהבה בפעם הראשונה, אותו מקום שאיבדתי
את...
שנתיים היינו יחד, אחרי 5 שנים של ידידות, אנחנו מכירים מאז
שהוא היה בן 13 ואני בת 11, ועכשיו? עכשיו מה???
נשארנו אתה ואני, יחד ועדיין כל כך לבד!
הדמעות הציפו לי את העיניים, לא הצלחתי להאבק בזה, וניסיתי!
זאת הפעם הראשונה שראית אותי בוכה, וזו הפעם הראשונה שהבכי לא
נגמר ולא הקל! בכלל לא!
אני לא יודעת מתי זה קרה - אתה נכנסת לחדר שלך, אני לחדר של
יואב, נרדמתי בסביבות 6 בבוקר כי כבר היה אור.
"מאמי, קומי, כבר 10 וחצי."
"אמממ... קובי, אל תשאל איזה סיוט היה לי, חלמתי שיואבי מת."
"מאמי, זה לא היה חלום, זה הסיוט שאנחנו נחיה בו מעכשיו...
בואי, שנספיק להיות עם ההורים שלו לפני הלוויה."
נכנסתי להתקלח, והמגבת שלו היתה שם ואתה היית בחוץ... התגעגעתי
אליו כל כך וכל מה שנשאר לי ממנו זה אותך!

זו היתה לוויה קשה, שנינו בכינו המון... נאחזנו אחד בשניה
ובאחרים, ניחמו אותנו כאילו שאנחנו בני משפחה, היינו הרי
שלישיה מובילה ועכשיו חסר לנו כלי בתזמורת...
בדרך חזרה השדרנית של גלגל"צ שמה "ימים של שקט" של לולה.
"שהשנה החדשה תהיה מלאה בימים שקטים ולא כמו אלו שעברנו
לאחרונה."
הסתכלת עליי, המבט הסודי הזה שהיה של שלושתנו הציץ לך מבין
הדמעות, ידעתי שאתה היחיד שמבין אותי עכשיו. והייתי צריכה
חיבוק וידעתי שרק ממך זה יהיה כמו מיואבי.

אני לא יודעת איך הגענו לאן שהגענו... לא זוכרת מי הוביל
למה... אבל רציתי אותו ואתה היית שם, הדבר הכי קרוב ליואבי,
שאני יכולה לקבל כרגע...
הפלאפון שלי צלצל, התעוררתי, אני במיטה של יואבי, והנה הגב
היפה שלו, והנה הקעקוע היפה שלו, אהה... זה היה חלום כ"כ
אמיתי. מה עובר עליי? איך זה שאני חולמת עליך?
"איפה את, מתוקה?"
"אמא, אני עם יואבי."
"יפה שלי, איפה את?"
"אמא, אמרתי לך, בדירה של יואב."
"אהה... ישנת שם? איפה קובי? הוא איתך?"
שתיקה, רגע... מה היה כאן אתמול בלילה? מי ישן לידי במיטה של
האהוב שלי?
"טוב, רק רציתי לדעת מתי אתם מתכננים לבוא להורים של יואב,
דברי איתי אחרי שתתעוררי, אוקיי, אני כאן בינתיים."
"ביי, אמא."
ואז, כמו מסך שיורד על הבמה ונהיה חושך, ככה ירדה עליי
ההבנה...
שכבנו, אתה ואני, במיטה של החבר שלי שהוא החבר הכי טוב שלך
שמת.
מה עשיתי??? מה עשית??? מה עשינו???
קמתי. התקלחתי. התלבשתי. כתבתי לך פתק. ויצאתי.
התחלתי ללכת, בלי מודע מצאתי את עצמי מתחת לבית של ההורים של
יואבי, עליתי במעלית, נכנסתי וקלטתי... בגדתי באהוב שלי.

לא רציתי לראות אותך יותר, איבדתי בשבוע אחד את החבר שלי ואת
הידיד הכי טוב שלי, היחיד שהבין אותי אחרי יואב. הכאב היה
עצום!
התגעגעתי אליך, התגעגעתי אליו, התגעגעתי אלינו, אל השלישיה
המטורפת ביותר שהיתה באיזור השרון. אבל המשכתי הלאה כי הייתי
חייבת, כי עם המוות של יואב מתנו גם אנחנו.

אתה מתחתן היום, אחרי 3 שנים מאז שיואבי נהרג.
אני? עדיין מתאבלת...
על יואב שמת לי ככה אחרי שנתיים של אהבה מטורפת, על עצמי
שנבלתי בשנים הכי יפות של חיי, עליך שנעלמתי לי מהחיים בזמן
שהכי הייתי זקוקה לך, על החברות של שלושתנו, על החברות של
שניכם, עלינו, אתה ואני שיכולנו כ"כ להתאים.
אבל אל תדאג לי, חמוד, אני אסתדר, אני אחזיק מעמד...

"הנה הם באים ימים של שקט שנינו כאן ביחד על ההר המים כבר ירדו
ויש גם קשת אפשר לקום סוף העולם עבר"

אז עברו 3 שנים, אני עדיין מתגעגעת, אני עדיין זוכרת, אני
עדיין לא ישנה טוב בלילות, שהמיטה ריקה, אבל כנראה שסוף העולם
עבר כי הנה אתה המשכת הלאה והחיים המשיכו איתך, אתה מתחתן
ובקרוב גם יהיו לך ילדים...
רק רציתי שתדע שאהבתי את יואבי יותר מדי בשביל להישאר באותו
בוקר ואני אוהבת אותך יותר מדי בשביל שתחשוב ששכחתי.

השיר ימים של שקט, מאת ירדן בר-כוכבא, התפרסם באלבום הנושא
את שם השיר, בשנת 2000, בהלחנתו של אבי גרייניק ובביצועה של
להקת לולה, בהוצאת NMC.