אני נקרע.
אני נקרע כי אני לא יודע מה לעשות, איך להתמודד.
מצד אחד טוב לי שם, חם לי, אני מרגיש בנוח, כמו בבית. מצד שני
הזרות שבה, ההתרחקות שלה, הרצון שלה לקטוף אותו ממני. היא לא
אמא שלי, אני לא הבן שלה.
בימים מסוימים אני מאשים אותו.
בימים מסוימים אני מאשים אותה.
בימים מסוימים אני מאשים את עצמי.
מה גורם לאדם למצוא תחליף לאישה ששינתה את חייו?
בלעדיה הוא היה נשאר ומת שיכור, ברחוב, בלי כלום.
בלעדיה, לא היו לו אותנו, לא הייתה לו משפחה ודאגות מיותרות.
כל אדם צריך דאגות מיותרות. אחרי שאבא דאג להלוויה, כבר לא היו
לו דאגות, רק יתר של זמן.
אני מתווכח עם עצמי, כמעט מרביץ. אומר לעצמי שאין לי את הזכות
אבל מזכיר לעצמי שהיא ודאי נמצאת איתי באותו החדר. מסתכלת.
מתבוננת. בוחנת כל רגע ורגע, כל שניה ושניה, כל "טיק" ו"טאק"
של השעון החדש שזז. היא מבקרת כל צעד וצעד שאני עושה, ימין
ושמאל. היא לא נעלמה. היא רק הפכה לצל שלי. הצל הבלתי נראה
שלי.
אם החיים שלי היו סרט הוליוודי עטור תקציב, היא הייתה רוצה
שיהיו לו חיים טובים, שלווים, בשקט. אבל לי, לי אין תקציב לצלם
דפים שחסרים לי במחברת. בגלל שהוא לא עובד כבר. הוא לא מוכן
לעבוד ואין לו במה.
בסרט שלי, היא לא רוצה שיהיו לו חיים טובים, כי לא מגיע לו, כי
הוא בוגד ושקרן ובגלל חבורת פינגווינים עם תלבושות שחורות אני
צריך להישאר איתו באותו הבית.
בסרט שלי אין מריבות. יש שקט. אין ריבים. יש רחש מוזר, של
בדידות, של חסך...
לפעמים טוב לי לחשוב על דברים רעים, כי הם גורמים לי לחשוב
עליה, על אמא, על מה שהיה יכול להיות אם היא עדיין הייתה כאן.
על הטיול הענק שתכננו, על החופשה באילת שצפינו לקיץ, על צביעת
הבית שהייתה כל כך נחוצה, על חגיגת יום ההולדת הענקית שנחגוג
לאחי, על הציונים הטובים שאני אביא לה השנה...
אבא לא טייל איתי.
אפילו לא לאילת.
את הבית הוא לא צבע. הוא עסוק.
אחי הלך איתה.
וציונים טובים, איך אפשר? אין תקציב לצלם דפים, ויותר מזה; היא
לקחה איתה את הרצון, ושכחה להחזיר.