כל הבלוז הזה, שמרקד לי בנשמה, שזורם לי בוורידים, שמפוצץ לי
את המוח,
יש לי כל כך הרבה כאב, ואין לי כבר מקום, אני שותה עוד כוס של
וודקה, ומתפרק אל מול הקיר, הצללים מתערבבים עם העשן, שמתערבב
עם הצלילים, שגם גם, מתחברים לכל האנשים פה, שמרקדים על הבמה,
עד כלות הנשמה,
והמשקל פתאום מכביד עלי, כמו עשר טון על הכתפים, ואני לא נכנע
לו, אני פשוט לא הולך כפוף, אני שותה עוד כוס של וודקה, ומרגיש
את הרצפה רועדת, אנשים רוקדים, קופצים,  חיוך אווילי חסר דאגות
מרוח להם על הפנים, התמימיות הזו, שתעלם אם הבוקר, הכאב ראש
שיגיע, ואיתו כל המציאות שלנו, עטופה בסמרטוט רטוב ם הריח של
הקיא שלנו, זה מה שיעיר אותך בסופו של דבר, ביום ההוא אחרי
הצהרים, כשתקום, כל גופך כואב, ותגלה שלעוד פגישה אחרת,
ותתהפך, ותתגלגל, ותגלה עד כמה המיטה שלך גדולה, ועד כמה היא
קרה,
יש לך כל כך הרבה לתת, ועדין, אתה עדין מגשש באפלה, כמו עיוור
שמחפש את האור, כמו הבקבוק שרץ לשיכור, החיים שלך מתבזבזים
חבר, כמו הסגריה שעכשיו הדלקת, כך בסופו של דבר תתפוגג, כמו
עשן- לא מורגש, חסר טעם, ריח שאחרי שניה נעלם ללא זיכרון, ללא
שום רגש של צער, והלב שלך, שסובל שם בפנים, אוכל את עצמו, מנסה
לצרוח, ונחנק במיצי הקיבה של עצמו, שכמוך, אין להם רחמים.

אני מרגיש זקן, כל כך זקן, מתגעגע לפעם, שונא את עכשיו, לא
רואה שום דבר, רק כמה אבנים אפורות מובילות אותי לשום מקום,
בדרך המהירה והבטוחה אל תוך עצמי, אל כל הרחמים העצמים
והמרירות, אל כל התקוות והחלומות, שכמו מילים מהדהדות במוח,
שיוקד לו בפנים, בלי אור, בלי שמש, בלי שום ציוץ של ציפור
לעזרה.
האלכוהול מחסה את הכל, מטביע את היגונות, מסתיר את הרגש, יוצר
מסך עשן אחד גדול ביני לבין כולם, רק קיר הבטון הקר, שמשמש לי
כחבר עכשיו, רק הוא יודע מה יש בסוף הדרך, ואני עומד שם כחולם,
כמו מתנועע ברוח, חסר כיוון, חסר שם,  כאילו אדיש, כאילו יודע,
פשוט נותן לעצמי בנחת לשקוע, בלי מאמץ,
נותן לגלים הקטנים, שנכנסו לי לנעל, לקחת אותי איתם, לזרום
חזרה אל הים..