בצבא לימדו אותי הכול, לקום בשעות המוקדמות של הבוקר, להסתפק
רק בשש שעות שינה, לשמור בקור מקפיא דם על מחסום באמצע שום
מקום, לצאת לקרב ללא פחד, לרוץ אל עבר קו האש כדי להוציא חבר -
אח שנפצע, בצבא לימדו אותי הכול.

זו הייתה פעולה יומיומית, הפלוגה שלנו נשלחה לעצור מחבל שהיה
מעורב בפיגוע. "פייבאק" היה שם המבצע. הפלוגה התחלקה לשניים,
"הרוסים" שבה אני הייתי, ו"הסינים" הפלוגה שבה היה אמיר, "האח
התאום" שלי, כך כינינו אחד את השני. "הרוסים" היו אמורים להקים
תצפית ולכוון את "הסינים" בזמן השתלטותם על הבית, וכך עשינו.
"הסינים" פרצו בסימן שלנו לעבר הבית והתפתח קרב יריות קצר,
אנחנו "הרוסים" קיבלנו הודעה בקשר, המחבל חוסל ואיתו עוד שלושה
נושאי נשק, הפעולה הייתה הצליחה אך לא הושלמה. "הרוסים" היו
צריכים לבצע בדיקה נוספת מסביב לבית כדי למנוע מארב של חוליית
מחבלים, כדי ש"הסינים" ייצאו בשלום מהבית. מפקד פלוגת
"הרוסים", יבגני , לקח אותי ואת אבי לחלק הצפוני של הבית,
חיפשנו באזור זה לתכונה יוצאת דופן, אך הכול נראה כשורה,
התפצלנו בדרך חזרה אל התצפית כמתוכנן, אך אז הכול השתבש.
כעשרה מטרים ממולי עמדה צללית ובידה רובה, הצללית הייתה מחוץ
לבית, בעוד "הסינים" היו בתוך הבית, עד אז מעולם לא הרגתי אדם,
לכן הרגשתי את הפחד מחלחל בתוכי, אך נשארתי מרוכז, התקדמתי
בשקט, מכופף על ברכי, הצלילית הסתובבה לכיווני, בשניות נורו
שתי יריות.

בהלוויה של אמיר סיפרו על אומץ ליבו, על חדוות החיים שלו, חוש
ההומור המיוחד שרק אני הבנתי, החיוך שלא נמחק מפניו לעולם. אמו
בכתה בכי קורע לב על קברו, כשניגשה אליי ציפיתי לגרוע ביותר,
אך היא ליטפה את לחיי בידה המרחמת, מנגבת את דמעותיי, היא
נישקה על לחיי ואמרה "אתה לא אשם".

בצבא לימדו אותי הכול, הכול פרט למה עושים כשהורגים את החבר
שלך, את "האח התאום" שלך, ולמרות מה שכולם אומרים אתה מרגיש
אשם.