השפל לא אחר להגיע, החורף הזדחל, עננים באו והלכו, גשם שטף את
הארץ, מלווה את עצמו בתזמורת של ברקים ורעמים.
ושם הם ישבו, מתחת לסוכת המציל, מביטים על הים הקוצף והמשתולל
בעוז, שואג אל מול הרוח שפרטה עליו כמו על כלי נגינה עתיק.
עינה של זונת הביבים היתה נפוחה, אחד מהלקוחות שלה, בנקאי שמן
ואימפוטנט היכה אותה לאחר שלא ספקה אותו מספיק לפי דעתו, משאיר
אותה ללא פרוטה, ערומה ומוכה על המזרון המטונף שבו בצעה את
עבודת.
הא לא אמרה דבר, לא בכתה, לא דברה, רק נגשה אליו, נותנת לעצמה
להתמוסס בתוך חיבוקו החם שעטף אותה כמו דוב גדול ואוהב,
זרועותיו הגדולות מציעות לה הגנה מכל צרות העולם, עיניו החומות
ומלאות החמלה מסתכלות אל תוך עמקי נשמת האבודה, משמשת לה בתור
עוגן שאפשר להחזיק בו, עוגן ברזל בתוך עולם מטורף, נקודת אחיזה
נואשת, שלא אפשר לה לטבוע.
הוא נשק לה, שם מתחת לסוכת המציל, ליטף את שיערה הרטוב, ניגב
את הבוץ מפניה, אסף אותה אל תוכו , והיא נענתה לו, כמו שנענתה
לו תמיד.
החום המשותף, הרגש שמילא את מעשה האהבה שלהם, היה מספיק לעולם
שלם, רגע אחד של שלמות, איחוד של שתי נשמות בודדות בתוך טרוף
חסר דעת, והרגיעה שבאה לאחר מכן, היתה יכולה להספיק למדינה
אחת או שתיים.
החיים המרים המשיכו לזרום להם באטיות, זונת הביבים וארי הים
המשיכו לדבוק באהבתם חסרת השם וחסרת הסיכוי, באומץ שהוקרן מתוך
שני לבבות פועמים, שלא הפסיקו לאהוב לרגע, למרות שהעולם ניסה
להפריע להם שוב ושוב.
הוא מעולם לא דיבר הרבה, היא לא טרחה לשאול, הם דברו בלי
מילים, העיניים אמרו הכל.
היה לו מבט עצוב, מלא תוגה, היא ידעה שהוא אוהב אותה, במתנות
הקטנות שהוא נהג להביא לה,
בורד האדום שהוא קטף למענה איי שם.
באותו הלילה, מתחת לסוכת המציל , בלילה גשום וקר הם אהבו, כמו
שלא יאהבו עוד לעולם, ולאחר מכן, אחרי שסיימו, ושכבו מכורבלים
זה ליד זו, הוא זמזמם לה שיר כל שהוא, שיר מתוק וחסר מילים,
והיא, כל מה שיכלה לעשות היה לבהות בגשם, בטיפות שנפלו על
החול, אחת אחרי השניה, משאירים בו משקעים, ולבכות.
ושוב הוא ליטף אותה, מחבק ומגן, בולע ואוהב, וזונת הביבים
מיררה בבכי, בלי לדעת מדוע, שכן בשבילה היה זה חטא, בעולם שבו
היא חיה היה אסור לה להיות מאושרת, שכן הסוף הרי היה ידוע
מראש,
והדמעות זלגו על פניה, מורחות את האיפור, חושפות פנים שאולי
פעם היו יפות מעין כמוהן, אך עכשיו, לאחר מפגש אם תלאות
המציאות התמלאו קמטים, משוות להן זקנה שלא הייתה במקומה.
עוד יום עבר, עוד לילה, יום אחרי יום היא ידעה גברים, רזים
ושמנים, עשירים ועניים, רבי עוצמה ועלובי נפש, ותמיד, בסופו של
כל יום שכזה היא חזרה אליו, לחבוקו המגן, למבט בעיניו, לאהבה
שהציעה לה, בלא שום תנאים מקדימים.
ויום אחד הוא לא היה שם, לא חיכה לה מתחת לסוכת המציל, להציע
לה מגננה מפני העולם, להיות כמו חומה מפני הכל.
מצאו אותו בבוקר, גופתו גלשה מבין הגלים, כחולה ונפוחה, ניכר
היה שדגים נגסו בה, החתך המכוער בראשו לא הותיר ספק ממה מת.
ארי הים מת שם, בבוקר חורף עירוני אפור ומגעיל, כיסו אותו בשק
יוטה שחור, ולקחו את הגופה למקום שאליו תמיד לוקחים אותם, את
אותם האומללים חסרי הצלם, אנשי הצללים שמתים כל יום ביומו,
ולאיש לא אכפת, וזאת מפני שאיש לא יודע, איש לא מסתכל.
זונת הביבים חפשה אותו, במשך שבועות, עברה בין כולם, שואלת,
מתחננת, אולי במקרה, ממש בטעות ראו אותו, אך הם רק הנידו בראשם
והמשיכו הלאה, משאירים אותה בודדה מתמיד.
בסופו של דבר, כמו שיעד לה הגורל האכזר אך הידוע מראש, מצאו גם
אותה, ערומה וקפואה, זרוקה איי שם, עיניה בוהות אל עבר הלא
כלום, פתוחות לרווחה בקפאון של מוות, כאילו עדין מקוות,
מחפשות, אולי במקרה, ממש בטעות, תצליח לראות אותו, ולא רק
לשניה אחת... שניה קטנה של אושר...
