זהו שירי האבוד,
זמר נודד אני,
גלמוד.


"ישנו מקום אליו אני רוצה לברוח,
הוא נמצא רק בזיכרון שכוח,
הזיכרון המנופץ של אהובתי לוריאן,
אהבה שדינה לגווע בזמן"

כך היא עמדה, בשדה הקרב,
נושאת כלים עם תלתלי זהב,    
עורה צח כשלג, שפתיה אדומות כדם,
היא כה יפה, היא יותר מבת אדם.

כך היא עמדה שם,
בין החיצים המתעופפים,
כך היא עמדה שם,
כשגברים אמיצים נופלים.

"אהבה ממבט ראשון?
האם זה אפשרי? לוריאן, מאורי"
"אולי זהו אך המבט האחרון,
הרי עוד לא נשמעו תרועות הניצחון"

גדלתי בשממה,
היא גדלה בארמונה,
יופייה קורן כנר באפלה,
כשמש המדבר, כמלאך ללא הילה.

כך היא עמדה, בשדה הקרב,
נושאת כלים עם תלתלי זהב,
עורה צח כשלג, שפתיה אדומות כדם,
היא כה יפה, היא יותר מבת אדם.

בשדה הקרב אני אבוד,
בשדה הקרב אני עומד
ובשדה זה ייגמר
כשחץ טועה נודד.

כך עמדתי שם,
והיא שוכבת בחיקי
כך בכיתי שם,
באכזבות אני בקיא

אני נזכר כל יום,
בזיכרוני הדשא כבר אדום,
אהבתי עוד לא נבלה,
בזיכרון אני שר לה,
את שירי האבוד,
זמר נודד אני,
גלמוד