זה היה דווקא נחמד, ללכת מחובקים בחושך ככה. תאמת, לא תכננתי
לחזור עם מישהי מהמסיבה. חשבתי, שאם כבר יש לי בית ריק, אז
שאני אנצל אותו עד הסוף להיות לגמרי לבד קצת, לא יזיק לי לחשוב
בשקט. אבל כשראיתי אותה רוקדת, ומחייכת לחברות שלה, לא יכולתי
להתאפק. הייתי חייב לדבר איתה. אז ניסיתי. משום מה הרגשתי כל
כך בטוח בקטע הזה, כאילו היא משדרת לי שאני רק אתחיל ושהיא
תדאג להמשיך את זה. אז התחלתי. פשוט ניגשתי אליה ואמרתי לה
שלום, והתחלנו לדבר. בלי להכיר.
אני לא רוצה שזה ישמע כאילו אני אחד עם ביטחון כזה שמתחיל עם
כל אחת בלי בעיות, כי זה לא. בדרך כלל אין לי אומץ לגשת לבחורה
ולדבר איתה, אבל הפעם, אני לא יודע למה, פשוט הרגשתי שאני
יכול. ומסתבר שההרגשה שלי הייתה נכונה.
דיברנו קצת, ואחרי כמה דקות שנינו הרגשנו שמיצינו את המסיבה
הזאת ושאנחנו מעדיפים להיות לבד קצת. בלי כל האנשים שמסביב.
אז הזמנתי אותה אליי הבייתה, כי הוא היה ריק. בדרך לבית שלי
דיברנו קצת, צחקנו, אבל מסתכל מהצד לא היה מנחש שאנחנו יותר
מסתם ידידים. למען האמת זה בעצם מה שהיינו באותו זמן. אבל
פתאום, כשיצאנו מהרחוב הראשי, נכבתה תאורת הרחוב.
"בטח הפסקת חשמל עירונית או משהו" אמרתי וניסיתי להישמע בטוח.
אבל לא אהבתי את המצב. זה לא שאני מפחד מהחושך, אבל אני לא מת
על מצב שאני לא יכול לראות כלום.
"אני מפחדת" היא לחשה לי. "תחזיק אותי לידך, שלא נאבד אחד את
השני"
"ששש, יהיה בסדר" עניתי לה, ונתתי לה נשיקה על המצח, כמו
שמרגיעים ילדים קטנים.
"תחזיק אותי קרוב אלייך בכל זאת"
לא יכולתי שלא לחייך. ולא יכולתי שלא לחבק אותה.
וזה היה דווקא נחמד, ללכת מחובקים בחושך ככה. את האמת, טיפה
התבאסתי כשנדלקו האורות מחדש. אבל היד שלה נשארה לי על המותן.

חצי שנה היינו ביחד. היינו נפגשים כמעט כל יום, אחרי הלימודים,
או במקומם. ואף פעם לא נמאס לנו אחד מהשני. היינו מין זוג כזה
שתמיד ביחד, אבל לא מאלה שנוטפים קיטשיות ונראים כאילו הם יצאו
מסרט של דיסני, פשוט היינו מתאימים. זה פשוט הרגיש נכון.
עד שזה נגמר. יום אחד, סתם ככה, בלי לדבר, בלי להתייעץ, שנינו
הרגשנו שזהו.
כמו שידענו מההתחלה שזה זה, ככה ידענו בסוף שזה כבר לא. וזהו.
נשארנו ידידים, והיינו נפגשים לפעמים, יוצאים לבית קפה או
לסרט. היה לנו על מה לדבר. אבל לא מה שהיה פעם. וזה לא הפריע
לנו. ידענו שהיה טוב ונגמר, וזהו, ככה זה לפעמים.
היו לי חברות אחריה, ועם אחת מהן הייתי שנתיים כמעט, אבל עם אף
אחת זה לא היה נכון כמו שזה היה איתה בהתחלה. לא שרציתי
שנחזור, אבל לפעמים, בלילה, בחושך, כשהייתי לבד, התגעגעתי
אליה. לליטופים שלה, למגע שלה. לאהבה שהיא נתנה לי.
אחרי משהו כמו חצי שנה שלא התראינו, בגלל שלא היה זמן עם
הבגרויות והכל, למען האמת, זה היה בדיוק ביום שסיימתי עם
הבגרויות שלי, יצאנו כמה חברים לחגוג את החופש שהתחיל לנו באמת
סוף סוף.
יצאנו לאיזה פאב בעיר, סתם לשבת לשתות קצת, עכשיו שכולנו
בוגרים חוקית כדי לשתות וגם פנויים מהצורך ללמוד ויכולים
להרשות לעצמנו לקום בבוקר עם הנגאובר בלי לפחד שזה יפריע לנו
להתרכז.
ואז, פתאום, ראיתי אותה.
היא ישבה עם חברות שלה בצד השני של הפאב, והחיוך שלה, כשאחת
החברות שלה סיפרה בדיחה או משהו, הימם אותי לרגע. הייתי
מהופנט, לא הייתי מסוגל לזוז. כל מה שהרגשתי אליה פעם חזר אליי
בבת אחת.
והיא, איך שהיא קלטה אותי מסתכל עליה, רצה אליי ונתנה לי
חיבוק. השפתיים שלנו נפגשו לנשיקה, ארוכה, טובה, נכונה, כמו
פעם, כשהיינו ביחד.
לא היינו צריכים לדבר. שנינו הרגשנו ששוב, זה רגע שזה נכון.

ישבנו אצלה בדירה, ולמרות שידעתי, הייתי חייב לשאול אותה.
"מחר בבוקר, כל אחד מאיתנו יקום וימשיך הלאה, לכיוון שלו,
בחיים שלו?"
אתה יודע שכן, אז למה אתה שואל?"
לא יכלתי לשקר לה. "כי התגעגעתי אלייך. היית חסרה לי. למרות
שידעתי שזה לא יהיה זה גם אם ננסה."
התשובה שלה קצת הפתיעה אותי.
"אני יודעת. גם אני התגעגעתי. גם אתה היית חסר לי. אבל אין מה
לעשות. זה החיים."
"ואם אני לא מוכן לקבל את זה? למה שלא נלחם על מה שחשוב לנו?"
"כי אנחנו נפסיד. כי מול החיים אנחנו לא יכולים להילחם, רק
להיכנע וללכת איתם, בדרך שלהם, אין ברירה אחרת."
"אבל עם הדרך של החיים היא לא הדרך שטובה לנו?"
"הדרך של החיים היא הדרך היחידה שקיימת. ובסוף היא תוביל אותנו
למה שטוב ונכון."
בשלב זה שתקתי. לא היה לי מה להגיד לה. אם היא מאמינה בזה, אני
לא יכול לשנות אותה, ולא את הדרך שלה. את הדרך של החיים שלה.
לה דווקא היה מה להגיד
"גם אם נהיה עכשיו ביחד, אנחנו נהרוס את זה די מהר. כי אתה
ואני זה שני בני אדם שלא יכולים להתמודד עם זה שטוב להם. אנחנו
חייבים לנסות לגרום לדברים שיקרו לטובה, ככה אנחנו מרגישים
שאנחנו מנצלים את החיים. וכשמשהו כבר טוב אנחנו משנים אותו.
אחרת משעמם לנו. זה כמו הסיפור עם האידאות, שאיזה פילוסוף
יווני מפעם היה מדבר עליו..."
"אז יכול להיות שיהיה לנו טוב ביחד?" שאלתי.
"יכול להיות" היא ענתה.
"אז למה שלא ננסה?"
"כי אם יהיה טוב, אז מה? אז נמצא משהו אחר שיגרום לנו להרגיש
רע.
כי כאלה אנחנו..."