עוד יום אפור...

היא פותחת קופסא של זיכרונות...
חופרת שוב בפצע העמוק מידי כבר, צלקת אימתנית נחשפת. מדממת.
הפצע הזה לעולם לא יגליד אם תמשיכי לחפור בו הם אומרים לה.
היא יודעת את זה כבר מזמן.
 
התודעה מתמלאת מים עכורים.
פתיתים של שלג שחור נדבקים לעיניים.
היא עיוורת לחלוטין כעת.
אם רק היתה יכולה לראות את כול אותם הסודות המעורפילים
המתפוגגים בתוך העולמות הסודיים שלו...

אין לה מפתח לעולם הזה... ולא משנה כמה חזק תדפוק על דלתות
מבצרו הם רק יעשו קשיחים יותר...
היא שוחה בתוך ים של חלב סמיך. נדמה לה שאני חשה גלים של חום
גוף, אבל היא לא רואה כלום...
לפעמים היא מחבקת אותו... באותם לילות שהירח זוהר במלואו...
אבל הלילות האלה מתפזרים לחלקיקי זיכרון כמו טיפות דם
באוקינוס...

היא חולמת על היום שבו יתפזרו העננים... ששוב תוכל לדהור על
קשתות בענן עם החד-קרן שלה...