זה היה בוקר אפרורי יחסית לעונה הזאת של השנה. היה נראה כאילו
הטבע ידע מה עתיד לקרות
זמן רב לפניי.
התמתחתי והושטתי את ידי אל עבר המיטה הצמודה אליי רק כדי
להרגיש כי השטח חשוף וריק.
פתחתי את עיניי בהיסוס רק כדי להיווכח כי מגע ידי המושטת לא
הטעה אותי.
הרמתי את כל משקל גופי וניגשתי אל המקלחת לשטוף את פניי ולצחצח
שיניים.
כשהרמתי את עיניי אל גובה המראה ראיתי את קרן עומדת מאחוריי
ומחייכת, אבל זה לא היה
חיוך רגיל של קרן, החיוך הזה היה מלווה בעיניים מלאות בעצב,
מבטה היה חלול במקצת
והרגשתי ריחוק משווע.
השעה הייתה עשר בבוקר, קרן סיפרה לי שהיא ערה כבר משבע.
היא סיפרה לי שהיא הלכה לשבת קצת ליד הנהר, שהיא הייתה צריכה
לעשות קצת חושבים עם
עצמה. חושבים זה נפלא, חשבתי לעצמי בראש, אבל לא כשמדובר
בקרן.
באותו בוקר הייתה הרגשה של סוף באוויר, כמו בל"ג בעומר בשעה
ארבע וחצי לערך, שעה לפני
שניגשים לצרכנייה השכונתית כדי להרים את השוקו והלחמנייה
המסורתיים ואחר כך הולכים
לישון בשקט כי יודעים שהמשימה הושלמה בהצלחה.
היה הרבה שקט באוויר... קרן לא דיברה וגם אני לא.
נזכרתי ביני לבין עצמי איך קרן תמיד הייתה אומרת לי שאני
מוקיון, שאני ליצן, ליצן זה טוב הייתי עונה
ליצן גורם לאנשים לחייך!!!
גם לבכות זה חשוב קרן הייתה אומרת, זה משחרר את הנפש ופותח את
הצ'אקרות.
אני עד היום לא יודע מה זה בדיוק צ'אקרות, אבל אני כן יודע מה
זאת אגפה, האהבה המכלה.
זה מה שהרגשתי כל פעם כשקרן הייתה מחייכת, כאילו אלוהים ידע
שמדובר באישה שתכניס
קרן שמש לחייו של כל אדם שיתקל בה בשלב כלשהו בימיי חייו ועל
כן הנחה את הוריה לקרוא
לה קרן.
כמו שישו הלך על המים כך הייתה קרן, ישו עשה את זה פעם אחת,
קרן הלכה על מימיי ליבי
כל יום מחדש.
אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותה...
היא לבשה מגפיים, חצאית עד הברך עם נטייה אלכסונית קלה אך
ברורה, חולצת פסים וחיוך ענק!
אני עד היום זוכר איך לפתע לא ראיתי כלום מלבדה, איך הכול לפתע
הפך עמום.
אני גם זוכר איך פעם היא קראה לי אקצנטרי, זאת מילה יפה לתאר
מישהו מוזר, שונה, מפגר.
השעה הייתה עשר וחצי וקרן החליטה שהגיע הזמן להתחיל לדבר. היא
אמרה לי שזאת לא היא
שזה אני, בינינו אני משער שהיא צדקה. קרן שלשלה מפיה רצף של
מילים, אני מצידי עדיין
חשבתי על האהבה המכלה שלי כלפיה, אהבה כל העת שהיא הייתה לידי,
מכלה כשהיא הייתה
הולכת. אולי לזה התכוון פאולוס הקדוש כאשר טבע את המונח על דפי
ההיסטוריה?
לא ממש שמעתי את כל הדברים שקרן אמרה לי, למרות שאני בטוח
שהכול היה חשוב.
אני רק זוכר שהמילה "עוזבת" המשיכה להדהד בראשי כל הזמן. חשבתי
על היום של לפני
ועל היום של אחרי. ברקע שמעתי את קרן מדברת על חשיבותה של
רצינות, ועל איך שאנשים
רציניים מגיעים לדברים בחיים. אני זוכר שעניתי לה שאנשים
רציניים מגיעים לבדידות ואבדון.
גם ליצנים היא ענתה, אולי אמרתי, אבל בדרך מגיעים ללבבות
אנשים.
שוב זה מתחיל, קרן זרקה לאוויר, כשתחליט להיות רציני תתקשר...
היא ידעה שאין סיכוי.
היא טרקה את דלת הצימר, לא לפני שהעמיסה את ציודה האישי ונפרדה
ממני בלא פחות ולא יותר
מלחיצת יד. אני זוכרת אותה הולכת ועולה על האוטובוס הראשון
הביתה.
היום, שנה אחרי בערך, אני עומד על קרן רחוב ונזכר בה.
אני עדיין מוקיון אני משער, עדיין ליצן... אבל בשחור לבן.
ליצן עצוב אתם יודעים.
אבל גם ליצן עצוב גורם לאנשים לחייך... לא?