כבר בתחילת הקשר שלנו, מיכל טענה שביום בו יש פיגועים היא לא
רוצה להזדיין איתי: "כי לא יכול להיות שכאשר משפחות תבכנה את
יקיריהן ופצועים יקפחו איברים - אנחנו נזדיין. זה פשוט
מגעיל".
כך במילים האלה הסבירה מיכל את דרכה.
בהתחלה ניסיתי להתווכח איתה. כביכול על בסיס אידיאלוגי, שאסור
לתת לטרור לשבש את סדר יומנו וכולי, אבל מהר מאוד הבנתי שאין
סיכוי. כשמיכל מחליטה אז כלום לא יזיז אותה מדרכה.
אחרי תקופה מסויימת, היא טענה שגם כשיש נסיון פיגוע כושל, זה
כאילו היה פיגוע מבחינתה. העובדה שבמקרה לא מתו או נפצעו
אנשים, אינה סיבה לחגיגה.
אתמול היא באה אלי ובמבט נבוך, אמרה שהיא רוצה להיות לבד, בלי
חבר, כי במצב הבטחוני הזה עם כל ההרג והדם והשינאה, אי אפשר
לקיים זוגיות כמו שצריך.
הלב שלי נקרע לגזרים. שאלתי אותה אם יש לה מישהו אחר במקומי.
"תגיד, מה אני נראית לך?" ענתה בשאלה תוך שהרימה ארגז עם
חפציה, והחלה לפסוע בנחישות אל דרכה החדשה.
"את נראית לי מישהי מקסימה ומתוקה שאני מאוד אוהב, מישהי שמאוד
הייתי רוצה להמשיך להיות חבר שלה". |