ואתה, אתה היית אמור להיות חזק, מגונן, מפנק. סבא.

אני זוכרת את הימים האלה, את התקופה שאני הייתי ילדה קטנה.
הייתי באה אליכם המון. לפני בית הספר, אחרי בית הספר. עם
ההורים, עם האחים, לבד. הייתי מבלה אתכם המון.
ואהבתי את זה.
ובעצם, איך אפשר שלא? אתה היית יושב איתי, משחק איתי דומינו או
קלפים, והיא הייתה מצטרפת. והסיפורים שלך... והסיפורים שלה.
והסיפורים שלי. וההקשבה שלכם...
היא הייתה מכינה את העוגה שאני אהבתי, ומציעה עוגיות. אתה היית
מחזיק בקבוק קולה בבית, בשביל הנכדים - ובעיקר בשבילי, כי
האחים שלי לא אהבו כל כך קולה. היית מציע גלידה וממתקים...
תמיד היו לך סוכריות בשבילי. תמיד היית מחייך וצוחק, וגם היא.
ולפעמים, כששמעתי אתכם מתווכחים, חשבתי שזה סתם - קורה שאנשים
לא מסכימים. ואחרי רגע הייתם שוב מחייכים, מפייסים, מציעים
עוגות וממתקים, מספרים סיפורים.
בבקרים, כשהייתי באה אליכם לפני שהלכתי לבית הספר, היא הייתה
מכינה לי משהו טעים לאכול. ובבקרים קרים - היא הייתה מכינה כוס
תה חם, ואתה היית נותן לי את התנור החשמלי הקטן, להתחמם.
היה לי כיף אתכם. אף פעם לא חשבתי שזה ישתנה.

ככל שגדלתי, הבנתי שהדברים לא פשוטים כל כך. בהתחלה זה לא היה
משמעותי במיוחד, אבל זה רק הלך והתגבר. אתה עברת שבץ, והיא
התמוטטה בעקבות זה. אף אחד לא יודע מה באמת היה לה. כנראה
שילוב של הכל ביחד. אף פעם לא חשבתי שהיא תלך ראשונה. אתה
החלמת והשתקמת, אבל אף פעם לא חזרת להיות מה שהיית לפני. וגם
היא לא.
ההדרדרות הגדולה התחילה, וזה כאב.
זה לא הפסיק לכאוב מעולם.

בשנה האחרונה, היא הדרדרה יותר ויותר, ואתה - נדמה שאתה לא
התנהגת בשפיות. אף אחד מכם לא דמה למה שהוא היה לפני. ובפעמים
שראיתי אתכם, ראיתי את הדעיכה שלכם. בקושי יכולתם לתפקד, בקושי
זכרתם אותי. וזה היה כל כך קשה לראות אתכם במצב הזה...
ולקראת הסוף, זה רק נהיה רע יותר ויותר. לראות בנאדם גוסס,
דועך לאיטו, זה משהו שאני לא מאחלת לאף אחד. אף אחד לא צריך
לראות בנאדם שהוא אוהב נגמר ככה, סובל ככה. והיא סבלה... וגם
אמא סבלה. ואתה? אתה היית שם, מקשה על כולם, גורם לכולם לסבול
עוד יותר.
ורק בתקופה האחרונה, אחרי המוות שלה, הדברים התבהרו קצת. שמעתי
שיחות, אולי אפילו כאלה שלא הייתי אמורה לשמוע. דברים קשים.
סיפורים ישנים. ספקות, שאלות, תהיות.
סיפורים על שניכם, על האופי שלכם מאז ומתמיד. עליה - על הבלבול
התמידי שלה, על חוסר הסדר שלה, על החיים שלה. ועליך - על
העקשנות שלך, על הפינוק שלך, על האנוכיות שלך, על הקמצנות שלך,
על הפרנואידיות שלך, על האלימות שלך.
סיפורים קטנים, שהראו כל מיני צדדים בך, שאני אף פעם לא ראיתי.
אתה אף פעם לא היית רע אליי, תמיד היית טוב ומפנק. אז איך זה,
איך זה שהיית כל כך רע לכל השאר?
איך זה שהתנהגת אליה ככה? מה שעשית לה, לא רק במשך החיים
המשותפים שלכם... אלא גם בסוף. בעיקר בסוף.
ניסית להרוג אותה. ולא מרחמים... אם לא היית מדרדר אותה למצב
הזה, היא הייתה עדיין בחיים!
ואולי לא? ואולי כל מה שעשית היה מאהבה? אולי ההדרדרות שלה לא
הייתה קשורה בך?

אם היא לא הייתה מתה בסבל שכזה... אם לא הייתי רואה אותה בימים
האחרונים, בשבועות האחרונים, בחודשים האחרונים...
אם לא הייתי יודעת איך היא הייתה פעם... צוחקת ומחייכת כל
הזמן, מפנקת ודואגת...
אם לא הייתי שומעת אותה שואלת "קברתם אותי?" בפעם האחרונה
שראיתי אותה...
אם לא הייתי רואה אותה יושבת שם, על הכסא, בלי יכולת לזוז או
להגיב, בלי סימן שהיא חיה...
אם כל זה לא היה קורה, לא הייתי מאמינה למה ששמעתי עליך. לא
הייתי מקשיבה. הייתי בוטחת בך, טוענת שגם אם עשית משהו - זה
היה רק מאהבה ומרחמים, ומרצון לתת לה למות בכבוד...

אבל העובדה שהיא לא מתה בכבוד, אלא דעכה לאט כל כך... והעובדה
שלך לא היה אכפת, העובדה הזאת משנה את הכל. השאלה ששמעתי את אח
שלי שואל את אמא - "איך נתת לו לעשות לה את זה?" - משנה את
הכל.
איך? איך יכולת לעשות לה את זה?

אם הייתי יכולה, הייתי אומרת שאתה לא סבא שלי יותר.
אבל אני לא יכולה.

אני רואה אותך, אומלל כל כך. בודד כל כך. גבר זקן ומדוכדך,
משועמם. בלי חברים - כי כולם הפסיקו להתייחס אליך. פעם חשבתי
שזה בגלל השבץ, אבל עכשיו אני מבינה שלא. הפסיקו להתייחס אליך
כי אתה הבאת את זה על עצמך, אתה חרא של בנאדם. אפילו הבת שלך
שונאת אותך, ומטפלת בך רק מרחמים.
אף פעם לא חשבת על מישהו אחר חוץ ממך... בטח שלא בתקופה
האחרונה. חשבת אי-פעם עליה? על זה שהיא טיפלה בך ודאגה לך כל
החיים? זה עבר לך בראש בכלל?
ובכלל, מה עבר לך בראש, כשחנקת אותה ככה? כשסגרת את כל
החלונות, וכיסית אותה בשמיכה, בטענה שקר לה? ניסית להרוג אותה?
או אולי זה היה רק מעשה של אדם מטורף, שדעתו השתבשה עליו?
ואולי?... ואולי?...

אין טעם, תשובות אני לא אקבל לעולם.
בטח שלא מאחד כמוך.


אוהבת אותך, שונאת אותך, כועסת עליך, מרחמת עליך.