אורי התחיל לאבד את השיער שלו בערך בגיל 7. זאת אומרת, לא שהיה
לו כל כך הרבה שיער עד אז, אבל את מה שהיה לו, הוא איבד.
ההורים היו מודאגים קצת אבל חשבו שזה לא משהו רציני, אחרי הכל,
כולם מקריחים באיזה שהוא שלב, פשוט אצל אורי זה היה ממש מוקדם.
אבל ממש. האמת, שהיתה להם סיבה לדאוג, להורים, כי הם לא הקריחו
גם בגיל 70 והשיער שלהם היה בריא וחזק ומלא ברק. וגם האחים של
אורי, גם להם היה שיער מעולה. הם היו צריכים ללכת לרופא
בתכל'ס, אבל משום מה הם לא הלכו. פעם לא היה זמן, הרבה זמן לא
היה כסף וחלק מהזמן הם פשוט חשבו שזאת נשירה. כשאורי התחיל
לאבד איברים מהגוף, רק אז הם חשבו שזה רציני.

בהתחלה נפלה לו הבוהן במקלחת, בזמן שהוא כיוון את המים. זה לא
כאב. מוזר, אבל זה פשוט היה טבעי כזה. עד כדי כך טבעי, שאורי
היה בטוח שהוא יכול לחבר את זה בחזרה עם דבק מגע. אבל זה לא
עבד. גם מסקינגטייפ וגאפר לא עבדו. הבוהן סירבה להישאר על היד.
כשזה קרה, ההורים כבר לא יכלו להישאר אדישים. הם הלכו לרופא.
הרופא הסתכל לאורי על הרקמות ועל האיחוי שלהן ועל העובדה שלא
ירד דם בכלל והחליט שמכיוון שכך, הבוהן פשוט תצמח בחזרה, ושלח
אותם הביתה. בדרך לשם נפלה גם הבוהן השנייה, בדיוק באותה צורה.
מנוחמים ממה שהרופא אמר, ההורים לא יחסו לזה הרבה חשיבות. אבל
לאורי זה היה חשוב.

אחר כך ירדו גם שאר האצבעות. בשלב מסוים הוא לא הצליח ללכת
בכוחות עצמו והיה זקוק לסוג של הליכון, או כיסא גלגלים, או
פרוטוזות, אבל הרופאים תמיד האמינו שזה פשוט יצמח בחזרה, בטח
בסביבות גיל 25.
אורי היה כבר בן 12, והתחיל להתכונן לדרשה של בר המצווה,
כשאיבד את הקול. הוא לא היה צרוד, הוא לא היה חנוק, הוא פשוט
לא היה. אורי היה פותח את הפה שלו ולא יצר משם שום צליל.  את
הדרשה הוא עשה בליפ-סינק עם חבר מהכיתה שהיה תמיד מוצא דברים,
ואורי התחבר איתו כי הוא קיווה שהוא ימצא לו את האיברים. הם,
אגב, לא נמצאו.

בואו נעצור רגע. חייבים לציין עובדה מאד חשובה. אורי גדל
במשפחה נורמלית לחלוטין, בלי הפרעות, בלי הורים מכים ומזניחים,
עם עוד שני אחים מוצלחים ויפים. הם היו משפחה לדוגמא ברחוב,
ואמא של אורי אפילו היתה בועד הבית ובועד הכיתה ובועדת הבית
ספר ובעצם, בכל ועדה שאפשר. אמא של אורי הייתה מאד פעלתנית,
אין ספק.

אבל נמשיך, בגלל העובדה שהקול שלו פשוט נעלם, הגוף של אורי
החליט שאין לו צורך בשפתיים. זה היה מאד חבל בגלל שאורי לא
יוכל להתנשק בחיים, או לפחות עד גיל 25, מתי שהדוקטור אמר שהכל
יצמח בחזרה. ואורי היה חצי מאוהב בו, בילד שתמיד מצא כל דבר.
הוא חשב על זה שזה לא כל כך נורמלי שהוא מאוהב בילד אחר, אבל
מצד שני, הוא גם איבד כל מיני איברים, וכשזה קורה לכם, כל דבר
אחר הופך להיות מאד נורמלי.

על איבוד אצבעות הרגליים, השיער, הקול, אורי עוד יכול היה
להתגבר. אבל בלי שפתיים זה היה כבר מוזר מדי בשביל ללכת ברחוב.
אז אמא של אורי ציירה לו כל בוקר שפתיים, כדי שלא ירגיש OUT,
אבל זה לא עזר. אורי, יחד עם השפתיים, איבד את בטחונו העצמי.

אבל מה זה כבר ביטחון עצמי אחרי  שבחמש השנים הבאות אורי איבד
את יד ימין, רגל שמאל, אוזן שמאל, פיטמה ימנית ואשך?
אין ספק, הרופאים לא ידעו מה לעשות. הכל היה כל כך מושלם,
האיבוד, זה לא כאילו שזה נקטע או משהו כזה, זה פשוט נעלם. ועל
כן לא היתה ברירה אלא להחליט שהכל ישוב, ולהחזיר את אורי
למסלול חיים רגיל, ביה"ס, עבודה, חברים, רק בלי העבודה כי אורי
פחד שהוא יאבד אותה גם.

לחבר של אורי, זה שעשה לו ליפ-סינק בבר מצווה, קראו דרור. דרור
היה מוצא דברים, בדרך כלל. כשאמא שלו איבדה את העובר שהיה לה
בבטן, דרור מצא אותו בשירותים ונתן לה אותו עטוף בנייר מרשרש,
מתנה. כשאבא שלו איבד את העבודה במפעל הוא מצא לו עבודה במפעל
מתחרה. הוא גם היה מוצא דברים לא חשובים, כמו עטים ועטיפות של
מסטיק בזוקה. אבל היה לו הכי חשוב למצוא את האיברים של אורי,
והוא ממש ניסה.

הוא התחיל בחיפוש אחרי היד של אורי. אורי איבד אותה בקניון אז
דרור סרק את הקניון לאורכו ולרוחבו בניסיון למצוא אותה. הוא
אפילו חיפש בפחים וכולם נתנו לו כסף כי הם חשבו שהוא ילד יתום
ומסכן ומוכה, אבל דרור נתן את הכסף הזה לאלי, שהיה באמת ילד
יתום ומוכה והיה שר ברחוב שדרור גר שירים מלוכלכים על נשים ועל
מה שהן עושות למחייתן, חלקן לפחות.

הוא גם ניסה למצוא את הרגל של אורי. אורי איבד אותה בבריכה
השכונתית אז דרור רוקן אותה בלי רשות באמצע הלילה וחיפש, מיותר
לציין שהוא לא מצא.

מתוסכל, דרור איבד את הרצון לחיות. אבל בגלל שהוא תמיד מוצא
דברים, הוא מיד מצא אותו בחזרה. זה קרה כשאורי איבד את הרצון
הזה.

הם החליטו להתאבד ביחד, המוצא והמאבד. הם קבעו להיפגש באיזה
מקום שכוח אל, שמישהו פעם שכח, אבל אורי לא הגיע. דרור הסיק
שאורי לא מצא את המקום והלך לחפש אותו. בדרך מהמקום לבית של
אורי הוא מצא מעיל, בדיוק מתאים למידה שלו, הוא לבש אותו. זה
היה מעיל יפה ממש ודרור חשב שהוא מזהה אותו מאיזשהו מקום, אבל
זה לא היה אורי. כמה צעדים אח"כ הוא מצא מכנסיים בדיוק במידה
שלו, הוא לבש אותם, הם היו ממש יפים. כשהגיע לבית של אורי כבר
היה לבוש לגמרי אחרת, במראה הגדולה בלובי של הבית של אורי הוא
לא הזכיר לעצמו את עצמו. הוא הזכיר לעצמו את אורי. הוא ניסה
לדבר "החלטתי לחכות עד גיל 25" יצא לו בקול של אורי. "פשוט,
איבדתי כל דבר ששייך לי ואני מעדיף לחכות עד גיל 25 שהכל יצמח
בחזרה". דרור חשב לעצמו, כי הוא לא יכול היה לדבר שלא בקול של
אורי, שזה לא פייר שהוא צריך להכיל את אורי עד גיל 25, שזה עוד
מלא זמן. אבל אורי הסביר לו שזה ייתן לו את הרצון להמשיך
לחיות, בשבילו, בשביל אורי. כי אם הוא ימות, אורי ימות איתו,
ואורי, שאמנם איבד את כל גופו ובגדיו ואפילו את כבודו העצמי ,
עדיין האמין שהכל יחזור אליו בגיל 25, בדיוק כמו שהרופא אמר.

בדרך למקום הנשכח אורי התווכח עם דרור שלא יעשה את זה, שלא
ירצח אותו. אבל דרור חשב שלהיות שני אנשים זה יותר מדי בשבילו.
הוא ירה לעצמו בראש עם אקדח קפצונים ועם סכין מפלסטיק הוא חתך
לעצמו את הורידים. אין ספק, דרור לא ידע איך מתאבדים. וכל
הדברים האמיתיים היו אצל אורי, שאיבד אותם.

דרור קפץ מהצוק הראשון שנקלע בדרכו. זה היה צוק ממש גבוה ודרור
התנפץ על הסלעים. כשקברו אותו כולם דיברו על איך זה שהוא תמיד
היה מוצא דברים ואיך זה שעכשיו, אף אחד לא ימצא את אורי.

עשר שנים לאחר מכן, כשהגופה של דרור כבר היתה רקובה למדי ומזמן
ערמה של תולעים, התחילו לצמוח לה איברים מחדש. אבל זה לא עזר
לאף אחד. אורי, שצמח מתוך דרור המת, התחיל לחשוב לעצמו שהיה
שווה לחכות, ושהרופאים תמיד צודקים.
אבל אז הוא איבד את חוט המחשבה.