בערך בגיל בו מתחילה נערה להצמיח שדיים - מחליט רופא השיניים
להכניס לה ברזלים לפה.

לרופא קראו רוזן. הוא היה שמנמן בעל שיער דליל ועיניים ירוקות
ויפות. מקטרת נצחית היתה תחובה בפיו. ריח הטבק היה מתוק-וניל,
ואת העשן היה נושף ישר לתוך העיניים והפה של המטופלת הקטנה
כשהוא מצווה לפתוח פה יותר ויותר חזק.

זה היה מן משחק כוחות. מאבק שקט ללא-מלים: רוזן מניח פליירים
וחוטי מתכת על השדיים הקטנים ואז ממשש אותם כאילו הוא מחפש את
הכלים. מבט עיניו מזוגג, אני מנסה לסלק את היד וגם את הכלים,
רוזן מנצח: הוא מעקם לי את היד ומרחיק אותה. נושף עוד מנת עשן
אל תוך פני ואני מלאה דמעות והכול בלי מלים. הוא לא מוותר עד
שמצליח להכניע אותי. אחר כך הוא מבריג את הברזלים בפלטה יותר
ויותר חזק ואני לא יודעת אם כך צריך או זה סוג של עונש, שיכאב
לי, למה התנגדתי?

כשאני יוצאת נכנסת לאה ואחריה תמר. אנחנו מבררות אחר כך:
כך הוא עשה גם לך? והידק לך את הברזלים? ונשף עשן בכוח לתוך
הפה?  ורוזי, היא לא ראתה?

כי רוזן לא עבד לבד, רוזי היתה איתו. חמודה ונעימה, מספרת תמיד
סיפורים מצחיקים, נותנת יד בזמן טיפול כואב. קיווינו שהיא תדאג
לנו, שתגיד לו משהו, תסלק את ידו השמנה, תפסיק את הנגיעות, את
נשיפות העשן...
זה לא קרה. הרגשנו שההתנגדות שלנו מצחיקה את המבוגרים, נראית
להם שלא במקומה, לכן כבר לא אמרנו לאף אחד. לא ציפינו שיהיה מי
שיעזור. ההתעלמות של רוזי הכאיבה לי במיוחד, איך גם היא לא
הבינה אותנו? כנראה חשבה שזה ילדותי מצידנו להתנגד, אבל היא
הדודה שלי!