"אבידן אל תעשה לי את זה..." בכיתי.
הוא עשה את זה. בכלל לא התחשב במה שאני מרגישה. במה שאני
חושבת. ואז הוא ענה לי "לא לעשות לך את זה??? מה איתי? בי את
לא מתחשבת?"
הוא לא ידע שאני מתחשבת בו, ושאכפת לי ממנו. שאני לא אצליח
לחיות הרבה זמן בלעדיו, שאני אהיה גמורה. גם ככה לא קל לי עם
המצב שלי, והוא מקשה עליי.
ואז הוא עצם את העיניים. "את לא מבינה כלום" הוא לחש. אני
מבינה אותו. אני מבינה המון.
הוא פשוט לא ידע שלפני שנה הייתי בדיוק כמוהו. מיואשת, אפאטית,
אדישה.
הוא לא ידע שגם אני נפגעתי מכל מי שאני אוהבת או שאהבתי.
הוא לא ידע שכל השמחה שיש בי זאת הצגה.
ואז החלטתי לספר לו.
דמעה אחת לא הזלתי, בפנים יבשות לחלוטין סיפרתי לו הכל מ א'
ועד ת'. כאילו כתבתי ביומן שלי, שלא כתבתי בו ממזמן.
הלב התחיל לצרוח "איפה הכוח שלי???" הכוח שלי נעלם, זה מה
שהיגיון אמר.
המלחמה המתמדת שלי ביני לבין עצמי לא פוסקת. מצד אחד זה האיד
שלי שרוצה בחזרה לאמא, לחברים, ל"אני" האמיתי שלי. ומהצד השני
זה האגו שלי שלא מרשה לי להתייאש שוב.
ואני לא מתייאשת, נו בטח... איך אני אתייאש בלי רגש?
השפתיים שלו זזו כאילו הוא רועד. בבת אחת הן הפכו לכחולות. זה
אפילו לא הפחיד אותי. רק חיבקתי אותו. כי בניגוד לאחרים, ממנו
אכפת לי.
ושוב הלב התחיל לצרוח "אני רוצה לאמא" כמו ילדה קטנה התחלתי
לבכות. אחרי שנתיים שלא הזלתי דמעה מרוב אדישות.
התמלאתי!
בבת אחת הרגשתי חום עצום בגוף. הפעם זה לא חום זה שריפת רגשות,
זה חום של חידוש. כאילו משהו בי השתנה בשתי שניות שחיבקתי את
אבידן.

הוא החזיק בי בכפות ידיו. הן היו קפואות. "אני חייב" הוא מלמל,
"אני פשוט חייב. הבטחתי."
הראש שלי הסתחרחר. הידיים שלי רעדו. אני מלאה, יש בי רגש ויש
בי אהבה.
עובדה. כל הרגשות שאני רוכשת כלפיו אבידן.
ואז הוא צעק עליי שאני לא מבינה כלום, שאני סתם סתומה שמנסה
ליצור לעצמה תדמית של חברה טובה. שאני מגעילה כי אני הובלתי
אותו לדיכאון הזה שלו, ועכשיו אני מנסה לעזור לו. שמה שעבר
עליי היה רק בגלל שיש לי הכל ואני לא מעריכה את זה. הוא לא
הבין שכל מה שיש לי זה לא אמיתי, הוא גם אמר שהחיוך הלבבי הזה
שכובש את כולם לא יכול פתאום להיות מזוייף...
הוא צעק עליי ובכה. ונרתע כשניסיתי לגעת בו ולבקש שנייה כדי
לדבר, ואז הבנתי שאסור לי להפסיק את שטף דיבורו.
הוא המשיך להגיד לי שאני לא יכולה להיות מתוסכלת וכואבת כי יש
לי את החבר שכולן היו רוצות, ויש לי את ההורים שכולם היו
מבקשים ויש לי את החברים שלי והם הרבה, ואני סתם עושה הצגה של
מסכנה כדי לקבל עוד.

ואז כבר לא יכולתי, והתחלתי לבכות. הוא הפסיק. ונתן לי למלמל
כמה מילים.
"את הכוח שלי שאבתי רק ממך, אבידן. רק ממך. מהיכולת שלך להצליח
בכל דבר שאתה נוגע בו. חברים יש לך מעטים אבל איכותיים. אבא
שלך נפטר אבל אמא שלך וסבתא שלך מקסימות ואוהבות אותך, יעשו
הכל בשבילך. חברה אין לך ואתה אוהב מישהי שיש לה חבר, אבל היא
מניאקית כי היא לא שמה עלייך. יהיו לך עוד הרבה אהבות... אתה
תראה. יש לך הכל. הכל לא בצורה מוגזמת אבל הכל אמיתי. ואתה
צריך רק להודות על זה..." הדמעות לא הפסיקו לזלוג. רצתי. אסור
לו לראות אותי בוכה.
והוא רק, "שירן אני אחיה. את תראי!" עמד מאחוריי, ידיו מושטות
וצעק לי: "אני לא אמות!"
נעצרתי. וחייכתי.
אפילו לא הסתובבתי. פשוט המשכתי לרוץ...