אתמול יצאנו מהאוניברסיטה אחרי עוד יום מתסכל של שעות בספריה
ללא מציאת המאמר המיוחל לעבודתנו. בדרך החוצה היתה הרגשה של
מצב רוח טוב. אביב ואירין ניהלו ביניהן דיאלוג עוקצני על
מיניות שהתחיל מהעובדה שאירין טענה שלאביב אין זין לבוא לשתות
אצלה קפה ואמת הדבר, הרי לאביב אין זין. הדיאלוג הסתיים בהצעה
סופית לקפה ונרגילה אצל אירין בבית.
תמיד אירין מזמינה ואביב אף פעם לא מגיעה. אבל הפעם היתה שונה,
אולי משהו בקור המקפיא וברצון נואש לנרגילה על פני סוג אחר של
עישון. אז גם אני הוזמנתי, לא יודעת אם בגלל העובדה שפשוט
הייתי שם ולא היה נעים או כי אירין באמת רצתה. בעצם, אירין לא
ממש מכירה אותי אז זה הסבר די מספק.
הבית של אירין הוא בית מטורף, אומנותי כזה, מסוג הבתים שאיך
שנכנסים שוטף את העיניים גל של עץ בצבע חום מבצבץ מכל פינה,
הרבה תמונות וגיטרות זרוקות, מטבח ישן וחדרים ענקיים שנבלע
גודלם בתוך התוכן שמכיל אותם.
הקפה היה לא משהו, למרות שהיא עשתה אותו עם נס קפה כזה של הצבא
כמו שאני אוהבת. הוא יצא בטעם מימי עם מעט קצף. אבל היא כל כך
התאמצה, ששתיתי. היא התנצלה ואמרה שחברים שלה תמיד יורדים עליה
שהיא עושה קפה עם הרבה חלב ולא מספיק חם והיא פחדה שנחשוב גם
אנחנו ככה, אבל מסתבר שטעמנו שונה. בכל אופן, די התרגלתי למי
הקפה.
אחרי כישלון הקפה, הנרגילה אכזבה עוד יותר - טעם דאבל תפוח
נוראי, השנוא עלי ביותר. אבל אולי חריפותו של העשן הסמיך גרמה
לאירין להיפתח ולירות בצרורות סיפורים, רגשות ורעיונות.
השיחה הפכה למעניינת כשהתחלנו לדבר על פסיכולוגיה, פסיכולוגים
ומיני ירקות.
אירין מטופלת כבר שנתיים אצל פסיכולוג דרך קופת חולים, שנתיים
שלמות. והיא עדיין מרגישה שהם לא דיברו על הנושא העיקרי
שבשבילו היא באה לטיפול. היא יוצאת מתוסכלת מהטיפול, מוציאה את
זעמה על המטפל ואף מצליחה להמם אותו כל פעם מחדש. פעם, היא
סיפרה, היא הגיעה אליו לטיפול בשמונה בבוקר עם פיג'מה ונעלי
בית, היא כל כך מיהרה שהיא לא הספיקה לשתות קפה, אז היא החליטה
שאת הקפה היא תעשה אצלו, על פינג'אן בחדר הטיפולים כמחווה על
כך שהוא אף פעם לא הציע לה לשתות, אני רק יכולה לנסות לדמיין
מה הלך שם.
ולאירין עצוב, רואים לה את זה בעיניים. מתחת לפוזה של המשוגעת
שבולעת כדורים ובעלת האנרגיות מסתתרת ילדה קטנה בדיוק כמוני
וכמוך שלא מבינה למה הכול דפוק בחיים, איך היא הגיעה לאיפה
שהיא היום ולמה היא לא באמריקה.
פעם אחת היא התאהבה באמת, וכמו שהחיים יודעים להתאכזר, האהבה
הזו לא יכלה להתממש. בטח זה השאיר בה עוד חותם של צלקת, על כל
אלפי הצלקות שלפני, עוד זיכרון אחד קטן לכך שחיינו קטנים כל
כך. אפילו לא צריך לחשוב רחוק על החלל והיקום  בשביל לחוש ככה,
מספיקה נסיעה קצרה באוטובוס ובהייה בחלון המטונף כדי שהמחשבות
הללו יצופו.
שעתיים היינו שם, לא הרגשנו בכלל, אבל שעתיים טובות, שעתיים
לנפש. הרגשתי שזה חסר לי כבר הרבה זמן. החלטנו לזוז, לא כי
היינו משועממות או לחוצות בזמן, פשוט היינו קצת עייפות ופתאום
נזכרנו בזה. אירין ליוותה אותנו לדלת של הבית וגם נתנה לי פעם
ראשונה נשיקה על הלחי לאות שלום, תהיתי איך בסך הכול שעתיים
לנפש מצליחות לקרב ככה אנשים, כי בשבילי נשיקה על הלחי זו סוג
של קירבה ולא רק מחווה אירופאית.
וחשבתי לעצמי שדיברנו הרבה על רגשות ופסיכולוגיה ואני שוקלת
ללמוד תואר שני בפסיכולוגיה ואולי לטפל באנשים, כלומר להקשיב
לאנשים, ולא יצא לי מהראש העובדה שהיא אמרה שבסוף הטיפול שהיא
מוציאה את שטרות הכסף ומניחה לו על השולחן, כל מה שהיא מרגישה
באותו רגע שהוא כמו זונה. זונה של רגשות.