לקח כמה דקות לעיניים להסתגל, והחושך קיבל  גוונים של כחול
סגלגל.  מולי ניצבו שתי דלתות ושלט, שמאלה למרכז הזכרי ימינה
לנקבי.
נכנסתי לנקבי. מה  כבר יכול להיות מעניין בתפיסה מרחבית.
נכנסתי למחילה חשוכה. בהתחלה זקוף, אחר כך כפוף, בסוף בזחילה.

עד שהתנגשתי בתחת של  ורד ליטמן. וכשסובבתי את הראש ראיתי את
הפרצוף של רותי מזור. ואנחנו בטיול ב'ניקבת השילוח' בכיתה ו'.
ואני מרגיש  תחושה מוזרה, נעימה, באזור הביצים.
רעדתי. נשלפתי, כמו בספינת ה'אינטרפריז', ישר לתוך חדר ניתוח
כחלחל. ואני, בגיל שבע עשרה. צועק,  'ההרדמה עוד לא השפיע,
חכו'. נזרקתי החוצה, בחזרה לכניסה הראשית.
נשענתי על דופן המוח. הסדרתי את הנשימה, ונכנסתי שוב.  מחשבות
על דקלה, הובילו אותי ישר לחלל האשמה. שהיה בעל גוון צהבהב
וריח שהזכיר את הביקור במעיים. והחדר דמה למחסן של חנות ספרים
מלאה במסדרונות צרים. מכל צד, מדפי מתכת מחלידים, וריח טחוב של
אבק.  על המדפים תמונות, לפי נושאים וסדר כרונולוגי -  הורי
המזדקנים, יושבים בסלון, מכוסים בשמיכות טלביזיה נפרדות. חברה
לשעבר. אחי. חברים מהעבר. אגרטל כחול שפעם שברתי.
אני מסתובב בין התמונות, הולך וקטן. כמעט נעלם. נכנסתי לביקור
קצר בזכרי. וחזרתי שוב, מחזיק  את  'מקל ההקפות' מנתץ, מנתץ.
נרגע.
מתקרב לכיוון נקודת אור קטנה. נבלע לתוכה. חיוך רחב ממלא את
פני, נשימות של אוויר צח, קריר. אני ב 'יער חולדה' ביום חורפי,
אוסף זרדים למדורה, מתיישב ליד  גיא, אופני ה'פ'גו'
וה'מוטו-ביקאן', מהבר מיצוה נשענות על גזע עץ.    
מעבר, דומה למסדרון בדיזנגוף סנטר, מעביר אותי אונה. והאור
נהיה צהוב, כתום בוהק מסנוור. אני שם את היד על המצח כבתנועת
הצדעה, אבל האור לא בא מלמעלה, וגם לא מלמטה, אין מפלט. מנסה
לצמצם את עיני, ממשיך ללכת, עשוני מתכווצים לקצה יכולתם, דלת
נפתחת. איש גדול עומד. צועק.  והצעקה מהדהדת בחדר, נמשכת,
אינסופית. אני מתכווץ, קטן, נרעד, מתאפק שלא יצא, שלא יצא,
נפלט. חום.
יוצא, מבויש. נכנס לאולם שליד, אור בגוונים מונו-כרומים של
ירוק פלורסנטי, מרצד בעיני, אני פוגש אותי בגיל שבע, חולה
בחזרת, פותח בציפייה טלביזיה. ורואה ערמות של שלדי גופות
מוטלות בתמונות שחור לבן, סבונים ואהילים מאנשים. רעש של שקשוק
קופסת גפרורים בקצב אחיד. ואני לבד. אני שומע בחצר את אילן
ממן, רכון על קיר לבן, נשען על ידיים משולבות וצועק בקול "
ע..שר ע..שרים שלו..שים". אני רץ למחבוא שלי, לתוך מעורה בתוך
שיחים. אני יושב, בהתחלה בנינוחות, אחר כך בתחושה שנשכחתי.
לארכיון הצביע השלט. התרגשתי, פתחתי דלת כבדה, נכנסתי, הכל
קוטלג. מגירות, מגירות. בסדר מפתיע.  זיכרונות טריים, וישנים,
כל עברי פרוס לפני.
פתחתי מגירה של שנת שבעים ושתיים -  אני בן שנתיים, אנשים
נבלעים ויוצאים נבלעים ויוצאים מתוך אדמה כחולה, רכה, משתנה.
ירידה למיקלט בשנת שבעים ושלוש. נפילה על המצח האדום שוטף את
עיני. סגרתי.
פתחתי את השנה הראשונה זיכרונות של צלילים, חלקי פנים ומצבי
רוח. ריח מתוק ממלא את נחירי, עשיתי את ידי כקערה, והכנסתי את
היד פנימה. רכנתי עם הראש, כמו לשוקת, ומצצתי.