מאז ההלוויה של אבא, רועי ואני לא נפגשנו, ועכשיו שנגמרו לנו
ההורים, נשאר לנו רק לארוז. לא תהיה לנו סיבה להיפגש.
נכנסתי לאוטו של רועי, החלפנו הנהונים וחצאי חיוכים ונסענו.
המושב של רועי היה משוך עד הסוף, עץ נטול ריח השתלשל מן המראה.
למושב האחורי קשור כסא של תינוק והשמשות כוסו בשכבות של אבק.
מיששתי את הידית בתחתית הכסא ומשכתי אותו לאחור. נסענו, שתיקה
מחניקה של שעה חלפה. כשרועי נכנס לתחנת דלק למלא אוויר, תמונות
מאלבומי המשפחה חלפו בזיכרוני. רועי ואני בחופשה משפחתית בכנרת
מקפיצים אבנים על המים.  רועי חותר  בעמוקים אני  ברדודים,
תמונה מפורים, כשרועי מחופש לליצן גדול ואני לליצן קטן. חצי
שעה נוספת חלפה, והגענו. בית ההורים נשאר דומה לזיכרון.  במטבח
היה תלוי לוח שעם, שעליו  ננעצו  תמונה של אימא  עם נכד, תמונה
של  אבא עם נכד ותמונות של נכד לבד בהמון פרצופים. הריחות היו
אותם ריחות. שעון המטוטלת נותר מקולקל. והמסדרון הארוך  שבו
היינו משחקים  'שלוש מקלות' נראה לפתע כאילו התכווץ.  
רועי  התיישב בשולי הספה בסלון, ואני לאחר שיטוט קצר בבית,
הורדתי מהמדפים את אלבומי המשפחה המפורקים. ישבנו בשתיקה
שהזכירה ילדים השקועים במשחק. פתחתי את האלבום האדום הכרוך
בסליל מתכתי, והתעכבתי  בתמונה שבה רואים את אימי יושבת,
מחזיקה אותי, התינוק בידיה, מסתכלת בי ברוך, ובשולי התמונה,
יושב  רועי בן השלוש ומתבונן בנו. רועי סגר את האלבום האחרון,
החזירו לערמה, נשען על הספה, ונאנח אנחה קצרה. אחרי מספר דקות
נשענתי גם אני. קטעתי את השקט כשאלתי את רועי אם הוא זוכר את
היומנים של אימא, שעליהם הייתה אומרת, שנוכל לקראם רק  לאחר
מותה. וסיפרתי שבגיל שלוש עשרה, עליתי לבוידם, והם היו מונחים
שם בקצה. עשר מחברות עם כריכה קשה קשורות בחבל. סיפרתי שאז
קראתי שלושה ארבעה משפטים נבהלתי וקשרתי אותם בחזרה.
התחלנו לארוז בשתיקה. רועי ארז את חדר השינה של הורים, ואני את
השאר. עליתי בסקרנות מפוחדת לבוידם, בעודי עומד על הסולם, חצי
מגופי רכון לתוך הבוידם המאובק, נזכרתי במוכר הדגים השכונתי,
איך היה מוציא מהבריכה דג קרפיון ענקי, מכה את הדג בשלוש חבטות
חזקות במערוך, עוטף בנייר עיתון ומוסר אותו לאימי. ואיש הדגים
היה עושה את הפעולות בקצב אחיד, בפנים חתומות. ונזכרתי איך
בכיתי פעם, כששקית הניילון זזה לאחר שהונחה על השיש במטבח.  
לפני שיצאנו, הסתכלתי על הבית הארוז.  על החפצים והזיכרונות
שעשו דרכם לתוך ארגזי  'קוקה קולה'. נשמתי נשימה אחרונה מהבית,
בידי החזקתי ארגז עם אלבומי המשפחה, היומנים של אימא, נעלי
הבית של אבא, כשאחזתי אותם נזכרתי, איך קצות בהונותיו הגיחו
מחור בקצה כל נעל, וסינר מוכתם  מתבשיליה של אימי.
רועי הלך  אחרי בידיים ריקות,  ונראה כפוף וגמלוני כשנכנסנו
למכונית.
אור שמש אדום סגלגל ריצד דרך השמשה, הסתכלתי על רועי, והרגשתי
איך תחושת אבל,  מחליפה רגשות אשם ישנים. לפני שיצאתי
מהמכונית, רועי שאל פתאום אם מצאתי את היומנים של אימא. השבתי
בקול מהול בתקווה, שכן, הם נשארו בדיוק איפה שהנחתי אותם אז
לפני עשרים שנה. נשארנו ישובים, הרגשתי שהגב שלי ממוגנט
למשענת. גשם החל לרדת, ושטף את האבק מהשמשות. טפטוף אחרון של
משפחה. הגענו אלי הביתה, הסתכלתי על אחי מבעד למשקפי השמש
האטומות, ונפרדנו.