"או מיי גוד!" היא אמרה, "אני לא מאמינה שזה אתה, לא ראיתי
אותך שנים". היא חיבקה אותי חזק, רציתי להקיא. היה לה שיער
צבוע לבלונד, שדי סיליקון מעוצבים, אף מתוקן, פנים מתוחות
ועדשות מגע כחולות שמאחוריהן מסתתרות עיניים מפוחדות. ואותם
מילים שאמרה לי בקעו מתוכה כמו מהקלטה שהושמעה כבר אלפי פעמים.
אני זוכר איך הייתה קוראת קטעים קצרים שהייתי כותב, ובוכה.
"מעולם לא ראיתי את הצד הזה בך, אתה כלכך עמוק" הייתה אומרת כל
פעם מחדש. מעולם לא שנאתי אף אדם כמו ששנאתי אותה. היא הייתה
מסתירה את ריח הפחד בניחוח של בושם יוקרתי ובוכה הרבה דמעות
בלי מלח. במיטה היא הייתה מזייפת אורגזמות בחוסר מקצועיות
מדהים וכשהייתה מתחילה לספר לי כמה נפלא הייתי, הייתי מדליק
סיגריה ומגביר את המוזיקה כדי שלא תוכל לדבר.

"בטח שאני גם אוהב אותך", שיקרתי בחוסר ברירה. חבל שאי אפשר
לעשות ניתוח פלסטי לאופי, כי אם היה אני בטוח שהיא הייתה משפצת
אותו מיד. אלוהים יודע שזה הניתוח שהכי נחוץ לה. כתבתי פעם
סיפור על אנשים מזויפים, היא קראה אותו ובכתה. "אני כלכך מבינה
אותך, אני כלכך שונאת אותם". אחרי שלא נותר לה כבר מה להחליף
או להסתיר, היא החליטה לשנות את השם שלה. "יערה". "בגלל שאני
מרגישה כלכך קרובה לטבע". יערה מעולם לא ראתה יער, אני אפילו
לא בטוח שהיא ידעה להבדיל בין שיח לעץ. הטבע הכי גדול שהתקרבה
אליו היה הפארק שעברה לידו בדרך לעבודה שלה- מפעל לחומרים
כימיים עם ארובה ענקית. יערה הייתה מזכירה וכל היום הייתה
מדברת לאנשים בנחמדות ומתיקות שפתיים. זאת הייתה בדיוק העבודה
בשבילה. לפעמים כשהייתה לבד הייתי רואה אותה בוכה דמעות
אמיתיות, דמעות מלוחות, לא כמו אלו שהייתה בוכה לאחר שהייתה
קוראת את הקטעים שכתבתי. בכי אמיתי ויפה. יש דברים שאף ניתוח
לא מתקן ואף בקבוקון צבע לא משנה. יש צלקות ששום מייק אפ בעולם
לעולם לא יצליח להסתיר.

זו באמת הייתה שטות, הרעיון המטופש הזה. אבל ההוצאה לאור דחו
אותי כבר כלכך הרבה פעמים שלא הייתה לי ברירה אלא לנסות משהו
חדש. ולמרות שכל רעיון שקשור ביערה, ידעתי שרק יכול להגמר
באסון, החלטתי לתת לה צ'אנס הפעם. היא קראה בלאישה שהקידמה
הגיעה ושנשים חייבות להתחיל ליזום יותר, שאישה כבר לא צריכה
להיות תלויה בגבר כי לנשים עצמאיות עם רעיונות משלהן יש יותר
סיכוי להחזיק בגבר שלהן. יערה פגעה בנקודה רגישה, היא החליטה
שהיא יודעת למה אותם קטעים שכתבתי והיו "כלכך עמוקים" לא
הצליחו להתפרסם. הכל עניין של שפה. הרי הציבור המשכיל, שאליו
יערה משתייכת, מעדיף ספרות זרה או לפחות בעלת מאפיינים זרים.
הרי ברור שאם יקרא את החיבורים ה"כלכך עמוקים" שלי, יתאהב בהם
בן רגע, אבל כאשר נתקל בשמות העבריים שלהם, מבטל הוא אותם מבלי
לחשוב, וזאת רק בשל שייכותם לזרם הספרותי הפחות משכיל. כל
שצריך לעשות הוא לתת שמות חדשים ליצירותיי, שמות באנגלית. כך
אני אקנה את דרכי להצלחה, שמות באנגלית לסיפורים בעברית. וברור
אמנם שהרעיון מעצם קיומו הוא דבילי ורק אדם טיפש יקנה אותו,
אבל במצב הנואש בו הייתי, הסכמתי לקבל עצה מאותה אישה נוראית.
מהשקר המהלך הזה עם שדי הסיליקון.

יערה כמובן גילתה שהרעיון שלה לא מצליח. לטענתה הציבור עדיין
לא מוכן לכזאת גאונות אבל בשנים הקרובות תהיה מהפיכה. היא
החליטה לנסות גוון חדש של בלונד. היא אמרה שהיא לא אוהבת לשנות
דברים במראה שלה אבל שאין מה לעשות, הבלונד פשוט מתאים לעיניים
הכחולות שלה. הטפשות שלי, להקשיב ליערה, גאונת הספרות, עלתה לי
ביוקר. לא רק בכסף ובזמן שהשקעתי אלא גם בהרגשה שלי עם עצמי,
על איך שנכנעתי לרעיונות המטופשים של הפנים המתוחות. אולי גם
אני צריך ניתוח פלסטי. "איי קנט בליב איט" היא אמרה כשאמרתי לה
שזה נגמר. "אחרי כל מה שעשיתי בשבילך?, פאק! אני לא מאמינה".
רציתי לאמר לה "גט דה פאק אאוט" אבל כל מה שיצא לי היה "סורי".
קבענו להפגש בעוד חודש כשהיא תסיים את הקורס איפור שלה ולראות
מה המצב שלנו. ידעתי שזה לא ישנה כלום ושאני שונא אותה בכל
מקרה. גם ידעתי שאני אחזור אליה כמו כלב. היא הסיליקון שלי.
אחרי כמה ימים שמעתי שהיא שינתה את השם שלה ל-"רוח" בגלל
שהתקשרה עם הצד הרוחני שבה, וגם שהחזירה את צבע השיער שלה
לגוון הקודם של הבלונד.