ביום ההוא החלטתי שזאת הפעם האחרונה.

ראיתי פעם בסרט, איך מנסרים למישהו את הגוף, בהתחלה את הידיים
ואחר כך את הרגליים. הרבה דם וצרחות היו שם. לסבא שלי דוד
הייתה רק רגל אחת, אבל לא בגלל שניסרו לו אותה, זה היה בגלל
שהוא עלה על מוקש במלחמת העולם השנייה. הוא היה בצבא האמריקאי
והוא הגיע כמעט עד לברלין, אבל במרחק קילומטרים ספורים מהבירה
הוא עלה על מוקש נגד אדם והרגל שלו עפה באוויר. בערך באותם
רגעים שהיטלר התאבד. פעם אחי הקטן שאל אותי למה לסבא יש רגל
מברזל, אז סיפרתי לו שניסרו לו אותה כמו בסרט שראינו. זה נורא
הפחיד אותו, הוא התחיל לבכות ולצרוח עד שאמא סיפרה לו שעבדתי
עליו. אותי זה דוקא נורא הצחיק. עבר מאז הרבה זמן, וסבא שלי
כבר מת, מזיקנה. אמא אמרה שזה בשיבה טובה, אבל אני אף פעם לא
הבנתי מה טוב בשיבה. גם לאבא שלי התחילו להיות שיערות שיבה, אז
סיפרתי לאחי הקטן שגם הוא עומד למות. אחי הקטן בכה וצרח עד
שאמא הסבירה לו שעבדתי עליו. באותו יום הם החליטו לשלוח אותי
לפנימייה, שם הייתי עד שהתגייסתי. כשהשתחררתי חזרתי לגור בבית
לתקופה קצרה, רק עד שאני אסתדר בעצמי. התקופה הקצרה הזאת נמשכת
עוד היום.

"דיויד, דיויד! אתה רואה את המבנים האלה באופק? זאת ברלין!
אנחנו כבר ממש קרובים."
"טומסון תודיע בקשר שאנחנו בערך חמישה קילומטרים מהמטרה, ותגיד
להם להכין לי בקבוק יין מיושן ובתולה טרייה גרמנייה, שמעת?"
"תגיד דיויד, אתה חושב שזאת הפעם האחרונה?"
"דבר אחד בטוח מרטינז, זאת לא הפעם הראשונה."
"תעלו אותו על האלונקה, מהר! טומסון אל תזוז מהמקום שלך, יכול
להיות שיש שם עוד. קדימה! קדימה! תקבעו לו את הרגל"
"איזו רגל?"

"לא פיהרר! מה אתה עושה?!"

אין לי שאיפות לעתיד ואין לי שום כישרון מיוחד. אני רק מעביר
את הזמן. רובץ בבית של ההורים שלי וסופר שניות. יש 60 שניות
בדקה, 3600 שניות בשעה ו 86400 שניות ביממה. את כולם אני סופר.
לאחי הקטן יש חברה בלונדינית עם שדיים ענקיים. פעם היא שאלה
אותי איך קוראים לי ואמרתי לה דוד. חשבתי אולי לעבוד עליה שגם
אני הייתי במלחמת העולם השנייה אבל זה לא היה עובד. גם ידעתי
שאחי הקטן יספר לה שלא באמת קוראים לי דוד. כשביקשתי ללטף לה
את השדיים היא עשתה פרצוף נגעל והלכה לחכות בחדר של אחי. הלכתי
אחריה לחדר ושאלתי אותה אם היא בתולה טרייה גרמנייה. היא פשוט
התעלמה ממני. הייתה יכולה להיות לי בלונדינית עם שדיים גדולים
פי 2, ומכונית, אולי גם בית. היה יכול להיות לי הכל, אבל אני
הרסתי. הייתי קרוב כל כך לחיים מושלמים אבל משהו גרם לי להרוס
לעצמי את חיי הילדות. אין מה לעשות - מי שנופל פעם אחת יפיל את
עצמו שוב, פעם אחר פעם. בקיץ ההורים שלי רוצים לנסוע לארצות
הברית עם אחי. הם בונים על זה שעד אז אני אמצא מקום לגור. הם
רוצים לגור שם כי נמאס להם מהארץ, והם לא רוצים שאחי הקטן
יתגייס ושיהרגו אותו ערבים. כמו שסבא דוד ברח מפולין לארצות
הברית ככה גם הם רוצים לברוח. אני נשאר כאן. אני לא יודע אם
סבא רבא שלי, אבא של סבא דוד, נלחם באיזושהי מלחמה, מהסוג שלי
או מהסוג של סבא, אבל אני יודע שסבא שלי לא היה הראשון. אני לא
רוצה להיות כמו שהייתי עד היום.

"אל תדאג דיויד, הכל יהיה בסדר, נטפל בך ונחזיר אותך בריא ושלם
לאמריקה. זאת הפעם האחרונה שמישהו נפגע מהמלחמה הארורה הזאת."