הוא לא היה הכל.
אבל הוא היה הרבה.
הוא עדיין קצת,
באיזשהו שלב הוא היה יותר מידי.
המציאות היחידה שהכרתי, הדבר היחיד שעניין אותי ושאהבתי
וששנאתי כל כך!
הוא היה בנאדם נורא גבולי, בשבילי לפחות.
על הגבול הדק בין שנאה לאהבה וזה מה שהפך את הקשר שלנו לסוער,
מלא תשוקה ולא שגרתי.
ועל הגבול הדק בין יופי לכיעור וזה מה שהפך אותו לכל כך מושלם
מבחינתי.
יש תקופות של לימודים אינטנסיביים, תקופות של עבודה מרובה,
תקופות של אנשים חדשים, תקופות של שירים או אפילו מזגי אוויר.
שאפילו לאחר שנים אם נשמע אותו שיר הוא מחזיר אותך לתקופה
ההיא, אם נושבת הרוח כמו שהיא נשבה ביום ההוא את חוזרת לאותו
רגע שהיה פעם לכמה דקות.
אבל הוא... הוא היה תקופה שלמה שלו.
בנאדם שרק למשמע שמו אני חוזרת לעבר שלרמות שהיו בו זמנים
טובים הוא טבעו בכל כך הרבה כאב ואכזבה.
אדם שלם שמזכיר לי תקופה שלמה וכל רגע של להיות לידו מחזיר
אותי לעבר.
והדרך היחידה להיפתר מכך היא לעולם לא לראותו שנית.
אך איך אפשר לעקור חלק כה אינטגרלי מחייך?


תמיד כשאתה מנסה לצאת מהמעגל זהו הזמן בו אתה מוצא את עצמך
בסיבוב חוזר...