אנחנו נבנה לכם עולם חדש. כך שרו המבוגרים. הם היו כולם צעירים
רעבים ומחושלים שלא רצו להראות סימני  חולשה. גיבורים חשוקי
שיניים שעבדו בכל מיני מלאכות בבוקר ובערב היו מגוייסים
לשמירות ופטרולים. הילדים כמעט לא ראו את אבותיהם העסוקים
ונאלצו להסתפק בשירי הערש של האמהות המותשות.
אבא של שימי היה גפיר - נוטר במשטרת היישובים שהקימו הבריטים.
על השרוול היו לו שני פסים והוא פיקד על התחנה הקטנה שמוקמה
בקיבוץ. בתמונה שימי רואה אותו מחייך, לבוש בבגדי צמר ירקרק
עבים וכובע אוסטרלי שעליו סמל משולש ושול מעוגל כלפי מעלה.
שימי כמעט לא ראה את אביו. הוא יצא לעבודה בבוקר, כששימי עוד
ישן ב"טיפול ילדים". לפנות ערב אמא נהגה לקחת את שימי לטיול
רגלי בין חדר האוכל למגדל המים. לשם היו מגיעים הטרקטורים
האדומים ברעש מחריש כשהם רתומים לעגלות משא בנות 4 גלגלים. כמו
בחלום, שימי זוכר איך עצר הטרקטור ואבא רכן והרים אותו מידיה
הפשוטות מעלה של אמא גבוה גבוה, הציב אותו בין ברכיו ונתן לו
להחזיק את ההגה. כך זוכר שימי את חווית הנהיגה הראשונה שלו.

אדון ריבצקי
שערו היה לבן וסורק בדלילות לאחורי פדחתו. היה לו זקן קצר עם
חוטי לובן מסולסלים וחיוך רך, העיניים שלו התיזו ניצוצות
חייכניים בשימי. על היד היה לו כתם עם סימנים כחולים והוא היה
שונה מכל החבירים. כולם היו רזים, גרומים וקופצנים עם מצח
מקומט ועיניים בוערות. בדרך כלל כולם חבשו כובע טמבל וכשהיו
מסתכלים על שימי, היה להם מבט דאגני של אדם עסוק. זה מכבר,
שתלו דשא במרכז הקיבוץ שיצר משטח ירוק וריחני מצריף חדר האוכל
עד לחדר של ריבצקי בקצה המערבי. משני הצדדים מתחו שבילי כורכר
ומעבר להם, מצפון ומדרום, נמצאו צריפי החבירים. שימי אהב את
ריבצקי וביקש מאמא לקחת אותו לפגוש שוב את האיש הנחמד. זה לא
אומר שלא היו עוד אנשים נחמדים מלבדו. היה למשל קלמן, שתמיד
אמר "אוח אוח אוח, כמה גדלת" וניסה להושיב את שימי על גב הפרד,
תמיד ללא הצלחה, כי שימי פרץ בצעקות איימים. היתה גם וושקה,
שפתחה לקראתו את זרועותיה העבות בחיבוק מתמסר. היא הרי חלצה
דדיה לשימי כשסרבו שדי אמו לעמוד במשימה. גם גוסטה הקטנה אמא
של עופרה וגוסטה הגדולה - אמא של משה שדוקא שחררה חיוך מפעם
לפעם. אבל כולם היו כל כך עסוקים. היתה כמובן גם דודה רבקה
שנתנה לו את כל נשמתה, אבל זה סיפור אחר והיא גם הגיעה רק פעם
בשבועיים מחיפה. אבל אדון ריבצקי, כך כולם קראו לו, כי לא היה
חביר, תמיד נעצר על יד שימי ולחץ לו את היד בתנועות קצובות
כשהוא מקרב את פניו עם העיניים הטובות המחייכות לפניו של שימי.
אחר כך, נולדה לשימי אחות ואמא ואבא עזבו את הקיבוץ ועברו
למושבה השכנה. כאן, בשיכון יבנאי, לא היו לשימי חברים הוא בילה
עם עצמו במרחב החולי שהקיף את הבית המלבני הקטן. שלש מדרגות,
דלת רשת שמאחוריה מטבחון צר - בו בילתה אמו את צערה הבלתי
מתכלה - פניה שמאלה לחדר בתוך חדר, מעין קרון רכבת שבו פוזר
רכושה הדל של המשפחה, מיטת ברזל וארון חום בעל שלוש רגליים
שהותאם לעמידה בפינה.  כל הבקרים היו משמימים ודומים ושימי שלא
הורשה להכנס הביתה עד לשעת הצהריים, נאלץ לקבור את צעצועיו
המעטים בחול ולחזור ולחפש אותם מדי פעם, עד שיום אחד לא הצליח
למצוא את מפוחית הפה הגדולה וחטף מנת ייסורים כפולה. בצהריים,
היה מגיע אבא הגיבור ומרים אותו גבוה באוויר. אחר כך, מקרב
אותו לחזהו וחובק אותו בכוח. שימי אהב את אמא בלילה, לפני
השינה. אז הרשתה לעצמה להתפרק לשעה קלה  ממנת הסבל היומי
וכשהיא לובשת את דמות האם האוהבת, שרה לו בקול חם, על הכלב
כושי ועל אבא שהלך לעבודה. היה לה גם סיפור, אותו שימי בקש שוב
ושוב לשמוע, על הג'ין הגדול שיצא מבקבוק ונתן למוצא הבקבוק,
שלוש משאלות שבוזבזו.
הבקרים המשמימים, הסתיימו בבוקר אחד מפתיע כשאבא הגיבור, לבש
בגדי צמר ירוקים וכובע מוזר עם סמל והרכיב אותו על כתפיו ,
בדרך ששימי אהב יותר מכל. כך, כשהוא משקיף על העולם מלמעלה,
לקח אותו אבא, כברת דרך הגונה עד גן הילדים.
תקופה חדשה החלה. בחגים, עדיין נהגה המשפחה לבקר בקיבוץ. פעם
היה זה קלמן שהגיע עם עגלת הפרדות, או סאלק עם הטנדר המקרטע.
היו גם מקרים שפולדק בכבודו ועצמו הגיע עם המשאית לאסוף את
המשפחה. אמא היתה מספרת שקלמן ופולדק, עזבו משפחות עשירות מאד
לטובת חיי עוני בקיבוץ. שם בקיבוץ, שימי חש את עצמו גדול. הוא
הסתובב עם גידי בנם של פולדק ומניה שהיה לו מין טבע למצמץ
ולאנפף או עם גדי השתקן בעל עיני התכלת הענקיות, בנם של דוד
המכניקר רב התחבולות וגנה המטפלת. הם נעו בשבילי הכורכר
כשהמטרה המועדפת, היתה תמיד להגיע לאיזור החדר של ריבצקי הזקן.
גידי סיפר לו שריבצקי הוא סנדלר שמתקן לחבירים את הנעליים. הוא
גם סיפר לו שהוא סבא של כל הילדים בקיבוץ, אבל בעצם אין לו אף
אחד כי הוא בא מהשואה. מה זה שואה, אף אחד לא ידע להסביר
ובבית, היה קשר של שתיקה בעניין הזה.

האגרונום קנטרוביץ
האגרונום קנטרוביץ היה איש כבד גוף וטוב לב. ילדים לא היו לו
ולכן קיבל בחפץ לב את אחותה האלמנה של אשתו ואת ילדה האנרגטי,
יצחקלה בן השש שנראה זקוק מאד ליד מכוונת. תכונה שלאגרונום
קנטרוביץ טוב הלב היתה בשפע. עשרים שנה אחרי שהתחתנו, ושנה
אחרי שאסף לביתו את גיסתו ובנה, ריחמו השמיים על אשתו העקרה
ונולדו לו שני ילדים - בן ובת - בזה אחר זה. הילדים היוו מתנה
ונס להורים המאושרים. והבית היה מלא שמחה. חוץ מילדים, היתה
לאגרונום קנטרוביץ גם רפת גדולה ותושבי המושבה נהגו להגיע אליו
עם כדי אלומיניום לקנות את חלב הפרות. כוח העזר של משפחת
קנטרוביץ היה חמור זקן וסבלני ששרת את האגרונום שנים רבות ואף
רכש לו מנהגים אחדים של עובד מסור. לחמור לא הותקן אוכף והוא
הונהג באמצעות זמם וחבל פשוט. הוראות ניתנו לו בקריאות קולניות
או בטפיחות קלות על צוארו. קנטרוביץ היה נוהג לדבר אליו וטען
לא פעם שהחמור מבין עברית ומנחש את רצונותיו. במושבה הקטנה
והתוססת, כבר הורגלו לראות את החמור מסיע את קנטרוביץ השקוע
במין בקריאת עיתון או חצי נמנום ואינו יודע היכן הוא נמצא.
כשהגיע החמור ללוח המודעות שבמרכז המושבה, היה נעמד מול לוח
המודעות ומאפשר לבעליו לעיין במודעות המודבקות. כל יום, בשעות
אחר הצהריים, היה שימי מגיע לביתו של קנטרוביץ ויוצא עם יצחקלה
להביא את הפרות הרועות ליד הפרדסים. החמור הסבלן היה כלי הרכב
היחיד שהוביל את שני הילדים לאחו, שם התפלשו בעשב הרענן עד
שעות הערב  ובעת הדמדומים, דרבנו את העדר לחזור הביתה לרפת.
כשנחה עליו הרוח, היה יצחקלה מדגים תרגילי אירובטיקה מסוכנים
על צואר החמור הסבלני כשהוא מחליק על צוארו רכוב מהופך וזורק
עצמו שוב על גבו כמו קאובוי משופשף וותיק. מקומו של שימי על
החמור, היה סמוך לאיזור הזנב חסר הבשר והוא התענה לא מעט בשבתו
על הגב  הנוקשה, סופג חבטות באזורים רגישים וסובל בשקט. שנים
רבות אחר כך, חוסלה הרפת ואת מקום הפרות, תפשו מאות יוני בית
שאיכלסו את הרפת בצפיפות. שבת אחת, כשהיו כבר בני שתים עשרה
שנים, הוזעק שימי על ידי חברו הטוב לטקס ניקוי הרפת וחיסול
היונים. בחצר, הותקנה כירת פחמים גדולה עם רשת מתכת מאולתרת
וסביבה התרוצצו ילדיו הקטנים של קנטרוביץ חצי עירומים.
קנטרוביץ עצמו, עמד בתוך הרפת החשוכה על ארגז תפוזים רעוע
והעביר יונה אחר יונה לידיהם של יצחקלה ושימי. כחמישים יונים
נטבחו באותה שבת בדרך אכזרית. ראשם נמלק בסיבוב מהיר. הם נמרטו
ונוקו מתוכנם הפנימי והונחו  אחר כבוד על רשת הכירה הלוהטת.
ריח היונים השרופות נדבק בבגדיו של שימי ובעורו לזמן רב. הוא
לא ישכח את הארוע לעד, שכן נתפש בקלקלתו, על ידי קנטרוביץ כשזה
גילה שאחת היונים, נצלתה שלמה ללא ניקוי קרביה - מעשה בלתי
נסלח (באותם שנים, היו נוהגים להאשים את האורח בכל המחדלים).
שנים רבות אחר כך, מועדון המטיילים של המושבה ארגן טיול של
מייטיבי לכת לנחל הדליות ולמבצר הגמלא. הירידה באפיק הדליות
היתה קשה מאד. בדרך נתקל שימי באגרונום קנטרוביץ שהיה כבר איש
מבוגר מאד כשהוא יורד באיטיות, מתנשם בכבדות. כשהוא פוסע כך
לצידו של קנטרוביץ המתנשף, עלה באפו של שימי, ריחן השרוף
המתקתק של היונים העולות באש ותמונת הטבח של אותה השבת עלתה
שקופה וצלולה במוחו.

רפאל פייטלין ובניו
לאחר שנפטרה אשתו, מצא רפאל פייטלין את עצמו, בודד עם בנו
מנחם, ילד בן שלש. האב המודאג, חשש לבנו שנשאר בבית בעת שהוא
יצא לעבודתו בפרדס. חברים טובים המליצו לו על מטפלת מסורה והיא
הובאה אחר כבוד לטפל בילד הקטן. לא חלף זמן והמטפלת הרתה והפכה
להיות חלק בלתי נפרד מהמשפחה. חייו של מנחם הקטן, השתנו מקצה
אל קצה כשאביו התחתן עם המטפלת ונולד אחיו גדי. מי שהיתה עד לא
מזמן, המטפלת הרחומה הפכה להיות אם חורגת מהספרים שהפכה אותו
למשרת ועבד לכל מלאכות הבית. מנחם הצעיר, לא קיבל דמי כיס
וכשניסה להתקומם על כמות העבודות שהוטלה עליו, זכה לא אחת
לבלות את לילותיו בלול התרנגולות או באורוה עם החמור. משגדלו
הילדים ובגרו, נפל ביניהם דבר והם פסקו לדבר אחד עם השני למשך
שנים רבות. האב רפאל התאלמן שוב וסבל סבל רב עקב השתיקות
העוינות של בניו. בינתיים נסע גדי בשליחויות של משרד ממשלתי
כלשהו לחו"ל וחזר רק לאחר כשמונה שנים.
בבית הכנסת המרכזי, נהגו כל אנשי הכפר להתכנס בשבתות וחגים.
בית הכנסת מילא תפקיד של מועדון פעיל וכל השמועות והסיפורים
התנקזו ויצאו ממנו. יום כיפור אחד, שבו התכנסו תושבי הכפר
כמינהגם, ביקש רפאל פייטלין שהיה כבר איש זקן, לעלות בסיום
קריאת התורה לברכת המפטיר. הלשונות החרוצות שסביבו סיפרו שגדי
חזר הביתה והבנים התחילו שוב לדבר ביניהם. רפאל ביקש לעלות
ולברך את שני בניו המתפייסים. בית הכנסת היה מלא מפה לפה. פולי
היה אז בן שמונה וליוה את שימי בנאמנות לכל מקום. הם עמדו יחד
ליד פתח בית הכנסת כשניגש פייטלין הזקן לברכת המפטיר. הזקן עלה
את שתי המדרגות ניגש אל הספר הפתוח ובעוד מתחיל למלמל את
הברכה, קפא על עומדו ולפתע צנח כמו עמוד אל הרצפה ומת. כל
נסיונות ההחיאה עלו בתוהו. גם האמבולנס שהוזעק והגיע דרך
"שכונת התימנים", שם נרגם במטר אבנים, לא הצליח להחיות את
פייטלין על אף צוותו המיומן. המתפללים טענו שרק צדיקים מתים
בצורה כזו. דום לב מושלם ללא כאבים וללא ייסורים. פשוט נסגר
הסוויץ וזהו.
אחרית דבר, עם מות האב, הפסיקו שני האחים לדבר ביניהם. עכשיו
היתה להם סיבה חמה. חלפו עוד עשר שנים, כלשפתע, זעזעה פרשת רצח
קשה את המדינה. מנחם פייטלין נמצא ללא רוח חיים בביתו ולמחרת
נמצאה גופת בתו בת השתיים עשרה בעלית הגג. איש לא ידע להסביר
את הסיבות והמשטרה מיהרה לסגור את התיק.

אבא הגיבור
בגיל 14 היה מושקו מדריך בתנועת ה"נוער הציוני" בעיירה תוססת
על גדות הדנייסטר שלפחות שני שליש מתושביה היו יהודים ואחד מהם
אף נבחר לשמש כנציג בסים הפולני. לזרם הציוני במקום היו לפחות
עשרים תנועות נוער שונות שרבו והסתכסכו ביניהן על כל דבר. על
מנת לחשל את הילדים בתנועה שלו, היה מושקו, יוצא איתם לחופי
הנהר ומלמדם לשחות. בארץ ישראל לא ציפה להם גן של ורדים והם
היו זקוקים לחישול אישי ונפשי כדי להתאים את עצמם לעליה. שחיה
נראתה בדיוק המקצוע המתאים.
יום אחד בעת שעור שחיה כזה בנהר, נסחף אחד החניכים - ילד כבן
11 - למרכז הזרם ופרץ בזעקות רמות. מושקו זינק אליו מיד והדף
אותו לכיוון גדת הנהר כשהוא מרגיש פתע איך הזרם מסתחרר כסביבון
ומושך אותו כלפי מטה. מושקו ניסה להחלץ בפעולות חתירה ונפנופי
ידיים, אך הזרם היה חזק ממנו והוא החל לשקוע ולהסחף. אט אט
נחלש כוחו והוא שקע מובס במים, כשלפתע ראה מולו את אמו פרועת
ראש וללא מטפחת, כשהיא אוחזת בידה את אחותו התינוקת וצועקת
בקול קורע "מושקו!" קריאת האם הזרימה במושקו כוחות עצומים
ובלתי ידועים והוא הצליח להחלץ מהמים ולהתפש בענפים של שיחי
הגדה. הוא נשכב חסר אונים על העשב מתנשם בכבדות, עד שחניכיו
הגיעו למקום.
באותו יום, החליט מושקו כי מעתה, יכוון את כל מעשיו להגשים את
עצמו בארץ ישראל.