צעד אחר צעד, מתרחק מהסיוטים של המחר,
עם פנייך לכיוון הרוח, רק כדי שתנקה ממך את הכאב,
תרחיק מאפך את צחנת הזיותייך.

נועץ את מבטך בדרך העפר, מתפלל לטוב,
מאמין שהעולם ישוב לחיות, גם בלעדייך,
אינך מוכן עוד להקריב רק כדי לחיות.

צעדייך מהירים וארוכים, הרגליים נושאות אותך
על גבי הגבעות ודרך העמקים, נושאות עמך
תחושה שמיימית, תחושה כה מוכרת שכמעט מפילה
אותך על הרצפה.

אתה נמשך לעבר השמיים, חש חיוך מתרחב
על פנייך, אתה עדיין זוכר, אתה עדיין מכיר,
שירת הציפורים עדיין חיה בתוך נשמתך!

אינך עוד זר בדרכים, אינך עוד חליפה ריקה
מחיים ומצפן, שוב אתה חש כאילו אתה נוגע
בירח בכפות ידייך.

חיוך מתרחב למראה מקומות, מקומות
שחשבת שאבדת לעד, מקומות שחשבת
שלא תיראה עוד לעולם.

פרצופים מוכרים, שמות מבצבצים מתחתם
ולך לא איכפת מהם עוד, הם נותרו עם שקרי המחר,
עם אפילת הישועה, אפילת הידיעה.

אתה חש שוב אנרגטי וקיים, חיוני
וילדותי, שובב כמו שהיית בגן,
ומתחיל לזמר לך על אם הדרך 'הופה היי' קצר.