כשאבא שלי החליט שאני מבוגרת מדי מכדי להיות תלויה בו, הוא לקח
אותי איתו באוטו. נסענו שעות, אפילו יותר מנסיעה לאילת, ובסוף
הגענו לתחנת רכבת החיים. זהו מקום שבו משחררים את הילדים
לחופשי. זורקים אותם לתוך השחור והלא נודע שנקרא "העולם".
שמעתי על המקום הזה... אבל הייתי בטוחה שאלו סתם דיבורים...
להפתעתי הרבה, המקום נראה כמו תחנת רכבת רגילה למדי, לא עמוסה
בכלל. היו בה אורות עמומים כחלחלים, ושלושה רציפים. השלט מעל
לרציף הראשון הכריז: "לא טוב!". זה היה הרציף שנועד לילדים שלא
היו חכמים מספיק, או היו בעייתיים. הרציף השלישי היה בשביל
הילדים המעטים, שהיו כליל השלמות בעיני הוריהם, ונתנו להם
גאווה ונחת. על השלט למעלה נכתב: " מדהים! אין מילים!". הרציף
השני, האמצעי נועד בשביל הילדים הממוצעים שהיו "בסדר", כלומר
לא מזהירים אבל גם לא מספיק דפוקים כדי להכנס לקטגוריה הגרועה
ביותר. "אה..." היה מה שנכתב על השלט.
אבא שלי הלך ואני הלכתי אחריו כמו ילדה טובה וצייתנית. הוא
הוביל אותי אל הרציף האמצעי. אבא נתן לי קופסה קטנה ולבנה
והסביר לי שיש שם כל מיני כדורים. כדורי הרגעה, פרוזק וכל מיני
סמים רפואיים אחרים. הוא נפרד ממני בלי שום רגש. "תעלי על
הרכבת הזו" הוא אמר והתחיל להתרחק לכיוון היציאה ואל האוטו.
היה לי קר. פתאום, הרגשתי שוב כמו ילדה קטנה ביום הראשון
ללימודים. לא יודעת מה לעשות, לאן ללכת ולא מבינה את העולם
ודרכיו כלל. צעקתי אחריו שאני לא יודעת איפה אני צריכה לרדת
בכלל אבל הוא המשיך להתרחק. הוא לא שמע, או שאולי הוא כבר לא
רצה לשמוע. הרגשתי נבגדת... חיכיתי לרכבת. ישבתי על ספסל, בוהה
בנקודה על הקיר ותוהה לאן פניי מועדות. בלחישה הגיעה הרכבת.
היא לא הייתה מאיימת בכלל. רק הפרצופים הנבעתים שבהו בי דרך
החלונות מבפנים גרמו לי לרעוד.
עליתי על הרכבת והתיישבתי ליד בחור צעיר. הוא נראה אבוד בערך
כמוני. אולי אני סתם מפחדת. אולי אני עוד אהנה בסוף...
זה היה הרגע שבו התחלתי את המסע הארוך ביותר בחיי, כאשר כל דבר
מוכר ואהוב מתרחק ממני ואין לי צל צילו של מושג לאן מועדות
פניי.
הבטתי מהחלון של הרכבת החוצה אל העצים והבתים הרצים, ובכל תחנה
שבה עצרה הרכבת ראיתי עוד כמה ילדים, עזובים, שהוריהם זרקו
אותם למים וציפו שהם יתחילו לשחות מיד...