בואו נודה בזה, אני כשלון, אני כזה כשלון שאפילו אל בנדי נראה
לידי כמו נעל בכל מה שקשור בכשלונות.
ואל תנסו להתחנף אלי ולהגיד לי שלא, בחייכם, ראיתם עוד מישהו
בכל החיים שלכם שהצליח להחזיק את העבודה החדשה שלו פחות מעשרים
דקות?

לא, ברור שלא, לכאלה שיאים של כשלון רק אני יכול להגיע.
אני עצמי גר בתל אביב אבל העבודה שעליה אני מדבר שוכנת במושב
"מגשימים".
שמעתם פעם על המקום הזה?
מושב נחמד, לא שונה משאר המושבים והקיבוצים שתקועים בכל חור
בארץ, אבל דווקא במקום הזה היה משהו קצת שונה.
איך שעברתי את השער בכניסה למושב היה משהו, אולי איזה ריח
באוויר שאמר לי "וואלה, גידי, פה יש משהו שונה". יכול להיות
שזה היה הריח של הפרות - בכל זאת עברו לפחות שנה או שנתיים
מהפעם האחרונה שביליתי במושב, אבל אני חושב שהפעם זה היה משהו
אחר לגמרי.
על העבודה הזאת קראתי בעיתון תל אביב, בעמוד האחרון, ממש בסוף
העיתון מתחת למודעה של הקליניקה לגברים עם בעיות זיקפה, היתה
מודעהקטנה בשחור לבן : "דרושים עובדים לשירות השליחויות של
'מגשימים' , עדיפות לבעלי אופנוע", אז אופנוע אין לי, אבל
קטנוע מצוקמק שאבא שלי הרכיב מכמה טוסטרים ישנים - דווקא יש
לי, אז החלטתי לנסות ולגשת לעבודה. חוץ מזה חשבתי שיהיה די
מצחיק לעבוד בשירות שליחויות שממוקם בתוך מושב. כולם מכירים את
כולם וכל החרא הזה.
באותה תקופה הייתי כל כך לחוץ על עבודה שהייתי מוכן לעשות כל
יום את הדרך מתל אביב למגשימים, אפילו בגשם והכל, רק לא בבוקר,
אני לא יכול להתעורר בבוקר. בגלל זה אני מסכים לעבוד רק
במשמרות לילה.
איך שהגעתי למקום עצרתי את הטוסטוס בצד, הורדתי את הקסדה
ונכנסתי פנימה. הדבר הראשון שעלה לי לראש היה 'ספרות זולה' ,
המקום נראה בול כמו המסעדה שבה ישבו שני השודדים בתחילת הסרט.
ההבדל היחיד הוא שבמושב לעומת הסרט - המקום היה ריק לגמרי.
נכנסתי למטבח כדי למצוא את הבוס וגיליתי שגם מטבח אין ממש, רק
חבורה של נערים ונערות יושבים על כסאות עור ומדברים בטלפון.
כל העסק הזה היה נראה לי די מסריח אז החלטתי לצאת משם כמה
שיותר מהר.
ברגע שיצאתי מהחדר האחורי נתקלתי באיש שמן ונמוך עם חליפה
מחוייטת.
אחרי הכרות קצרה שבה התברר לי שהוא בעל המקום - הועברתי
לשליחות הראשונה שלי.
ניסיתי לשאול אותו איזה אוכל בדיוק הם מבשלים פה והוא רק ניענע
את הראש מצד לצד ואמר לי לא לשאול יותר מידי שאלות. הוא הביא
לי קופסא בגודל של איזה שני כדורי סל וזירז אותי להתחיל לנוע
לעבר היעד. כשעליתי על הקטנוע הוא הדביק לי על הארגז מאחורה
מדבקה ועליה רשום באותיות מזהב : "מגשימים - המשאלה שלך זאת
הפקודה שלנו".
היה נראה לי קצת מוזר כל העניין אבל בשביל 150 שקל לשליחות
כולל דלק לא דיברתי הרבה.
קיבלתי את הכתובת ויצאתי לדרך, הכביש היה פקוק כאילו שהאפיפיור
הגיע לארץ והקופסא מאחורה התחילה לזוז, או שאולי זה סתם
הדימיון הפרוע שלי.
אחרי משהו כמו שעה - שעה וחצי מצאתי את הרחוב והחנתי את
הטוסטוס.
כשהגעתי למעלה פתחה לי את הדלת הבחורה הכי יפה שראיתי מימי.
הפנים שלה היו כל כך חלקות והיו לה עיניים כל כך כחולות
שהרגשתי כאילו עוד רגע אתחיל לשחות בתוכם כמו דולפין.
אחרי שהיא הבינה שאני מ'שירותי מגשימים' היא קצת נזפה בי על
האיחור ואמרה שמגיע לה הנחה אם אני עובר את גבול החצי שעה.
אני, כאחד שעוד לא יודע את הפרוצדורות אמרתי לה שזאת לא בעיה
ושאני רק צריך לעשות שיחה קצרה למנהל העבודה כדי לברר את
העניין.
בעוד שאני מנסה להזכר במספר היא לוקחת את המשלוח מהידיים שלי
ופותחת את הקופסא בעדינות.
באותו רגע השפורפרת נשמטה מידיי ואנחת הלם טוטאלי פרצה מגרוני
היבש.
בתוך הקופסא נח לו תינוק קטן, אולי בן יום או יומיים. הנערה
לקחה את התינוק באושר בין ידיה והתחילה לנשק אותו, וכאילו שכל
זה לא הספיק - היא הנמיכה את חולצת הפלנל שנחה על גופה והתחילה
להניק אותו מהפיטמה שלה.

אחרי שהתעלפתי שמעתי רק את צרחות התינוק ואת הנערה מנסה להעיר
אותי.
מה שהצליח רק אחרי ששפכה עלי דלי מים קרים.
עדיין בשוק טוטאלי מכל מה שקרה תפסתי מגבת כדי לייבש את שערי
והיא הכינה לי כוס קפה חם וחלב בשביל התינוק. אני חושב שדיברנו
בערך שלוש שעות ורק בסוף התחלתי לעכל את העובדה ששירות
השלחויות עבורו עבדתי לא היה שירות רגיל של המבורגר או פיצה,
זה היה שירות שמגשים משאלות לכל המרבה במחיר.
שאלתי את טוהר (ככה קראו לה - טוהר) למה היא לא מגדלת לה ילד
בדרכים הטבעיות והיא אמרה שהיא מרגישה מספיק בשלה למחויבות
אמהית אך כל הגברים שפגשה ברחו אחרי שהיא ניסתה לקיים איתם את
שיחת "אני רוצה לעבור לשלב הבא...".
בכל הזמן הזה שהיא דיברה איתי העיניים העצובות שלה ננעלו על
שלי ולא יכולנו להפסיק את המבט המהפנט הזה.
שעה אחר כך התקשרתי לבוס ואמרתי לו שאני כבר מגיע אבל הוא פיטר
אותי כבר בטלפון בתירוץ שאני איטי מידי ולא מספיק יעיל.
תוך שבוע אני וטוהר התחתנו ואני עדיין מחפש עבודה, חשבתי שאולי
אם אני אתקשר ל-"מגשימים" הם ימצאו לי עבודה, אבל גיליתי
שהתפריט שלהם יקר מידי לארנק שלי...

ואז חשבתי... למה לי, כפיצוי לפיטורים, לא מגשימים איזה חלום?