היום העולם קפא כולו,
בלבי נדמו רחשי התקווה,
נחלשו אורות הרצון האחרונים,
התחלפו בדמדומי ערב מייגעים.

ביוונית אומרים שהתקווה אחרונה למות.
הזוהי אותה התקווה המובילה אותנו בחשיכת הלילות האבודים?
נקרעו ממני הרצונות,
אותם הרצונות המובילים אותנו באור הענוג של החיים.

בתמונה שעל המזנון נלכד רגע מתוק,
הרדיו מנגן את השיר העצוב והאהוב,
הרוח עומדת מלכת בסקרנות וחשש בין ענף לענף,
השריקות מפסיקות, כל מה שהיה קרוב - רחוק.

השמחה והאושר בגלות נצחית.

אותם חיים חלפו כמו בסערה
בכוס תה מהביל בארומה בלתי נשכחת
של ששון ושל רינה מזויפת
בצפון ת"א, במסעדה חולפת.

נער צעיר ומבולבל עומד על צמרתו של עץ גבוה,
מתחתיו תהום שסופו אינו ידוע,
הרהורים אינסופיים על גורל אכזר, וחיים בתסריט אחר,
בסוף הוא לא קופץ,
החיים מקריים מדי מכדי לא לתת להם הזדמנות שנייה...