אני יושבת בחדר שלי, על המיטה שלי, עם הכרית שלי, שאת הבאת
לי!

זה היה ביומולדת שלי, את באת עד אליי כדי להביא לי את המתנה -
שוקולדים וכרית, אותה כרית שאני תמיד ישנה איתה.
"איתך בחלומות" רשמת עליה, תמיד לפני השינה הייתי מסדרת אותה
כדי שבאמת תהיי איתי בחלומות ואז יום למחרת אני יוכל לבוא
ולספר לך שחלמתי עלייך ושתשמחי.
אני מסתכלת על הכרית ולא יכולה להפסיק את הדמעות, את המחשבות,
את הגעגועים, הגעגועים אלייך, אל הצחוק שלך, אל השמחה, החיוך,
העיניים הכחולות, הסיפורים.
כמה שמחתי שעשית רישיון, שעברת טסט ראשון.
את נוהגת מצוין תמיד אומרת לשים חגורות, נהגת לפי החוקים, לא
מיהרת... אז למה... למה דווקא את?!
למה לא הוא, הנהג שנכנס בך, הנהג שלא שם לב, כי שתה, הוא לא
נהג כמוך, הוא בטח לא עבר טסט ראשון.
הוא שתה, נהג ואחרי זה הרג... הרג אותך,
את המלאך שלי!

עכשיו כשאנ מסתכלת על הכרית אני לא חושבת על התגובה שלך כשאני
יספר לך שחלמתי עלייך, אני גם לא תמיד חולמת עלייך, אבל... אבל
אני תמיד חושבת עלייך, מה היית יכולה להיות, בת כמה היית אמורה
להיות, איך היית נראית, אם היית נשואה או לא.
אומרים שהזמן מרפא אבל הוא לא, ממש לא, הוא רק מגביר את
הגעגועים, הגעגועים אלייך.
אף אחד לא יכול להבין את זה,עד שהוא מאבד אדם קרוב.
גם אני לא הבנתי את זה, עד שאיבדתי אותך... את המלאך שלי!
אני תמיד חושבת אם באמת יש גיהנום וגן-עדן, אם יש את בטוח
בגן-עדן, כי לך זה מגיע, את היית מיוחדת, עשית הכל לפי החוקים,
עשית רק מה שמותר.
היית מלאך, אבל עכשיו את באמת מלאך!

אם באמת יש אלוהים, אז תגידי לו שאני כועסת,
אני כועסת כי הוא גורם לדברים לקרות ללא סיבה,
הוא אמור לשמור עלינו... אבל כנראה שהוא לא שמר.
לא הייתה שום סיבה למה שקרה, הוא שתה, ועכשיו... עכשיו את
מתה!
תגידי לו שזה לא פייר,
זה לא הגיע לך!
תגידי לו שאני מתגעגעת,
שאני... פה, אבל רוצה להיות שם... איתך!

תגידי לו שהוא לקח את המלאך שלי!
והפך אותו לשלו!