לאהבת חיי קוראים דונה.
דו-נה. דוניצ'קה... אני מגלגל את שמה בשפתי.
יש לה שיער שחור. ארוך.
יש לה עיניים ירוקות שמשקפיים אופנתיות מכסות אותן.
יש לה גוף יפה, לדונה שלי. חזה לא גדול מדי ולא קטן מדי,
מתניים צרות כמו של גיטרה, וישבן עסיסי ומעוצב.
כמו שאני אוהב.
העור שלה בהיר, כיאה לאנשים מארצות קרות.
יש לה חיוך נעים, ומבט של ציפור לילית, מבט שמסוגל להפנט אפילו
מומחה להיפנוזה.
והצחוק שלה... אפילו האוורסט יימס אם הוא ישמע אותו... יש בו
משהו פעמוני שמרגיע אותי אפילו בימים ממש עצבניים.
דונה שלי מכירה בעל פה כמה שירים של אנה אכמטובה ושל ויסוצקי
ואפילו, אוהבת את אלתרמן ואת נתן זך.
היא עלתה לפני עשר שנים מניז'ני נובגרוד שברוסיה.
אמא שלה יהודיה, אבא שלה נוצרי אורתודוכסי, מה שאומר שהיא
יהודיה כשרה. .
אבל לי זה לא ממש משנה, מצידי שתהיה מה שבא לה.

אלא שעדיין לא פגשתי אותה. את דונה.

אמש, בחלום אקראי שלי היא הופיעה. ליטפה את פני ברכות.
למען האמת, בהתחלה די נבהלתי.
אחרי כמה שנות לבד שלי, פתאום באה מישהי ככה כבדרך אגב ומלטפת
את הפנים שלי?.
דונה נרתעה קצת מהתגובה המבוהלת שלי, אבל חזרה והתקרבה אלי,
נושפת על פני נשימה חמה: "למה נבהלת מוי פרינס?" ( נסיך שלי
ברוסית)
היא קוראת לי פרינס? מה קורה כאן לעזאזל?? שאלתי את עצמי.

ובאותו רגע מפוחד, התאהבתי בה. אפילו שלא ידעתי את זה באותו
הרגע.
העיניים הירוקות שלה הביטו בי מבט רושף וכנה.
כמעט שטבעתי בהן ברגע ההוא.
"אה... מה...?" גמגמתי כמנסה למצוא תשובה שתשמע הגיונית.
"לא חשוב... מוי סלדקי (מותק שלי ברוסית)... זה אולי בגלל שאתה
עייף" אמרה.
הושטתי את ידי בהיסוס וליטפתי את שערה. הוא היה אמיתי.
להפתעתי, דונה לא נרתעה, רק חייכה חיוך ביישני משהו. כל-כך רך
הוא היה... כל-כך נעים.
"איך... קוראים... לך?" שאלתי בגמגום.
"אני דונה... הכל בסדר איתך? אתה לא נראה לי בסדר... . אולי
חולה קצת"
ליטפה את פני והביטה בי בעיניים המהפנטות שלה.
"דינה...?" גמגמתי שוב.
"לא דינה, מוי מלינקי דוראק (טיפש קטן שלי ברוסית), דונה, די
או אן אי... כמו באנגלית... מה קורה לך, סלדקי, כבר שכחת את מי
שהכי אוהבת אותך?"
לא ידעתי מה לענות לה. בחיי שלא. הרי לא יכול להיות ששכחתי את
אהבת חיי, נכון ?.
המשפט היחיד שיצא לי היה "דונה... דו-נה... עד הפעם הבאה אני
בטוח אזכור אותך".

התבוננתי סביבי...
הקירות של החדר שלי היו צבועים בתכלת. לא הלבן העכברי שאני
רגיל לראות כל הזמן.
ומן אלומה של אור התעופפה באוויר.
היה משהו חמים באור הזה, משהו מלאכי.
אולי דונה שלי היא מלאך?
שמעתי ברקע אנשים מדברים... צוחקים... ושקשוקי כוסות...
אני בגן עדן? חשבתי לעצמי.
המרפסת, שכבר שנים נעולה, חזרה להיות פתוחה, כמו בימים הטובים.


"לא חשוב, מוי פירוז'נויה (עוגיה שלי ברוסית), בוא נרקוד" אמרה
בקול מפייס ומתנגן.
היא לקחה את ידי בבטחון ומשכה אותי אליה כמו שרקדנים מקצועיים
מושכים את הפרטנריות שלהם אל החזה.
אזרתי אומץ וליטפתי את גבה, את הגב התחתון... רקדנו צמוד,
כשברקע התנגן שיר שקט בהונגרית, של לאסלו סיגט "תודול הוג'
סרטלק" (את יודעת שאני אוהב אותך בהונגרית).
תהיתי ביני לביני איך ומתי הפכתי להיות רקדן טוב כל כך.
אני, שמעולם לא העזתי לרקוד.

"אל תלכי דוניצ'קה שלי" אמרתי לפתע בתחינה.
"אני כאן, מוי מלצ'יק (ילדון שלי ברוסית), אני כאן... לא הולכת
לשום מקום...".
המשכנו לרקוד. אני עצמתי את העיניים והיא הובילה אותי למקומות
שלא הייתי בהם.
החדרים כבר לא היו קיימים יותר... רק כוכבים וירח. אלפים של
כוכבים.
והיה לנו טוב.
אני לא חושב שהרגשתי טוב כך אף פעם.
אפילו לא כשחשבתי שכבר מצאתי את אהבת חיי.

השמיים התחילו להסגיל.
האנשים שרקדו במרפסת, התחילו יוצאים ממנה.
המוזיקה גוועה לאט לאט.

"נרדמתי כנראה... " אמרתי.
לא היתה תשובה.

אני זוכר שקמתי לאט, תוך שאני מנסה להרגיש שוב את דונה שלי...
אבל דונה שלי לא היתה שם. לא לידי, לא מעליי, וגם לא במרפסת...


"אבל אמרת... " אמרתי בעצב.

השעה היתה שש וחצי בבוקר.
שמעתי את צעדיו של אבא במדרגות.
רק שלא הבנתי למה הכלבים שלי נבחו כל-כך חזק לאורך החלום הזה.


שפשפתי את עיני, מנסה להתאושש, מנסה להבין.
מנסה לאחוז בקצוות החלום... אולי עוד פעם.

ותודה לריטה וריטה המקסימות ,מהקבוצה האשקלונית שלי בבר אילן
שלימדו אותי קצת רוסית