תקשיבי, אני פונה אליך בעצה מקצועית.
מכוון שאמא שלי ואני לא מדברות כבר בערך חודש וקצת, וכל ניצוץ
תקשורת ביננו חוזר בפיצוץ גרעיני חוזר ונישנה.
ומכוון ששמתי לב שאני לא מצליחה להפטר מההרגל המגעיל (שבגללו
אני נלחמת באמא שלי כלכך) של לצרוח כמו משוגעת ולבכות מכל
דבר!...
אני חושבת שזה נובע מאיזה שהוא פחד,אין לי מושג... פחד ממה?
גם אין לי מושג... רק מה שבטוח אני יודעת שאני לא רוצה להיות
ככה בגיל של אמא שלי.
לא רוצה להיות כמוה ולהתנהג לבת שלי, בן שלי ,בן-זוגי...
ובכלל האנשים שסובבים אותי, ושאני אוהבת בצורה כלכך ילדותית,
חסומה רגשית, צדקנית, לא יודעת...
זה מרחיק אנשים.
זה גם מרחיק את גלעד.
ואני לא רוצה להרחיק אנשים סביבי...

בעיקר, אני מפחדת שבשלב מסוים... אני אוותר ואשכח מהעובדה שכל
כך לא רציתי להיות כמוה!   ואתן לה להשתלט עליי! כמו שהיא נתנה
לאמא שלה! ולדור הסתום הקודם הזה, להשתלט לה על הגוף בהתחלה...
כשעוד הייתה חיונית, מאושרת, וניתנת לשיפוץ! כמוני!

היא בנאדם טוב? את מבינה?
היא אוהבת אותי.
היא רוצה אותי בחיים שלה, אבל היא מרחיקה אותי...
היא פעם גם הייתה כמוני.
בחורה שאוהבת סמים וסקס.
אוהבת אהבה!
אוהבת כיף ונשיקות!
חום...
כזאת אני.
רוצה רק מיליון חיות חמודות וטבע סביבי!...
ושהכל יהיה בסדר...
אני יודעת שלא הכל מושלם בחיים האלה, ואני מוכנה להתמודד עם
דברים מציאותיים בלתי נשלטים...
אבל דבר כזה?..הרגל חוזר ונשנה של התפרצויות זעם...?
אני מוכנה לשנות את זה בי.
אני רוצה.
אני נגעלת מההשתנקויות האלה של הגרון שלי...
מזכיר לי את הפרצוף של אמא שלי כשהיא צועקת...
חנוק...
אדומה כזאת...
יורקת ריר...
כן כן...זה עד כדי כך, זאת מחלה.
מחלה, שאני אחסן את הדורות הבאים של המשפחה שלי ממנה.

רק שאלה אחת...
איפה להתחיל?...