את אפילו כבר לא יפה בעיניי.
ריח הסיגריות נודף ממך, הריח המקולקל הזה, הרקוב, הנורא.
פעם כל כך אהבתי את הריח שלך, המתוק ההוא, עדין ומשכר.
אבל ריח הסיגריות בלע את הכל, את הריח הנפלא והחיוך הנהדר
והמבט הצלול שכמו נעכר בעשן הסיגריות.
את אפילו כבר לא יפה בעיניי, ופעם הרי היית הכי יפה בעולם,
ואיש לא יכל לאהבה שלי אלייך.
כשרצנו יחפות וצוחקות על רצפה קפואה, בשוטטות אין סופית
ברחובות.
ובעיקר כששכבנו על השטיח בחדר שלך, מסתכלות חזק בעיניים
והמוזיקה שלך מצטווחת באוזנינו.
היינו בועה, שתינו יחד נגד כולם ולנצח ותמיד, ככה לחשנו אחת
לשניה בשקט בשקט, כמו סוד.
כשנסענו סתם ככה לחיפה, בלי לתכנן, בלי להודיע, עם החופש הסוער
שהיה רק לשתינו ביחד.
כשלמדנו ביחד להכיר את אנשי אילת, בטיילת, על החוף, בדוכנים,
בין ריחות המועדונים המפתים והאלכוהול והחשיש.
הטירוף של שתינו ביחד, החיפוש האין סופי אחרי ריגוש, אחרי
הרפתקאות, אחרי עצמנו.
הכרתי את קול צעדייך, את גוון קולך, את טעם דמעותייך, את הריח
העדין של בגדייך ולפעמים הכרתי אפילו את מגע עורך הלבן ואת
חדות מבטך.
אף אחד לא יכל לדעת כמה אהבה הייתה בתוך הקרירות החיצונית
שלפעמים נדפה מיחסים בנינו, מהקרבה המשונה והלא מובנת שלנו.
ואת היית הכי יפה בעיניי, הכי יפה שאפשר.
כשבכית בזרועותיי וכששתקת, כששנאת וגם כשאהבת אחרים כמו שתמיד
רציתי שתאהבי אותי.
רק עכשיו אני יכולה להודות, גם בפני עצמי, שרציתי, כל כך רציתי
שתאהבי אותי ככה, גם ככה.
אפילו אני לא יודעת לאן כל זה נעלם, לאן התנדף כל אבק הפיות
שתמיד הסתחרר סביבנו והפך את הכל לצבעוני יותר ומדהים יותר
ומיוחד יותר.
רק מסך עכור של עשן סיגריות נשאר עומד בנינו ואני לא מסוגלת
לנשום.
את אפילו כבר לא יפה בעיניי וזה כבר אומר הכל.