נכתב במסגרת סדנה מספר 12 של הבמה

אוטובוס ישן של אגד עצר בתחנה ושפך החוצה כמה אנשים.  למזלו של
דתי אחד עם כיפה סרוגה, דלתו הקידמית של האוטובוס עצרה בול
לפניו.  הוא חייך והסתכל על השמים הכחולים כאות תודה לאלוהים,
זה בודאי יום המזל שלו.  הוא הרים צ'ימידן בינוני ועלה
לאוטובוס.  באלגנטיות מרובה הקפיץ מטבע של עשרה שקלים שהתהפך
מלא פעמים באוויר ונחת ישר בידו של הנהג.  הנהג הדפיס את
הכרטיס ונתן לו עודף ביחד עם מבט תוהה.

על האוטובוס היה מאוד חם. נראה שהמזגן, אם היה קיים בכלל,
התקלקל.  תכנית רדיו התנגנה חרישית ברמקולים המצועצים.  הדתי
התקדם לאט תוך כדי עקיפת אנשים עומדים לסוף האוטובוס, שם הוא
תיכנן לשבת.  כשהאוטובוס החל לנוע הוא נשען בטעות על בחורה
פיליפינית וביקש את סליחתה.  היא חייכה אליו בסלחנות.  הוא שם
לב למקום אחד פנוי מלפני הספסל האחורי של האוטובוס ומיהר אליו.
 כשהגיע, הבין למה אף אחד לא רצה לשבת בו, אך התיישב בכל
אופן.

מימינו ליד החלון ישבה אישה שמנה מכוערת עם שיער חום קצר
מתולתל בשימלה פירחונית.  מעל שפתיה השמנות התנוסס שפם קטן שאי
אפשר היה להתעלם ממנו בתוספת נקודת חן בולטת.  ליד רגליה
החזיקה שקית חצי שקופה מהסופרמרקט עם כל מיני מוצרים.  מלפני
הדתי ישב קשיש עם שיער לבן-אפור פרוע שמשום מה הדיף ריח דוחה
של בית חולים.  הוא לבש חליפה מאובקת בצבע של אפור ושמר ליד
רגלו על מזוודה.  מאחורי הדתי ישב ערבי לבוש בג'ינס ליוויס
מזויף וחולצת טריקו מלוכלכת, כאשר ליד רגליו היה תיק גב.  הדתי
לא חשב שאפשר להחזיק מטען נפץ בתיק כזה קטן, אבל בכל זאת נשא
תפילה קצרה שהערבי לא ינסה להרוס לו את היום.

הדתי התעורר פתאום משנתו כשהאוטובוס היה כבר אי שם בנגב מחוץ
לבאר שבע.  החום העיק עליו, והריחות המסריחים של השמנה, הזקן,
והערבי נלחמו באף שלו.  גרונו היה יבש, וביטנו ריקה מאוכל.
אין מילה נוראית מספיק בשביל לתאר את כאב הראש שהיה לו באותו
הרגע.  זהו, לא היה לו כח לחכות יותר. הוא התכופך לצ'ימידן
ופתח את הריץ' רץ'.  את הרובה הטעון שהיה בפנים מישש עם שתי
ידיו בשביל למצוא את ידית האחיזה והקנה.  לאחר שמצא, אחז את
הרובה בחוזקה, קם ממושבו בבת אחת, והכריז בפה אחד עם השמנה
הזקן והערבי "לא לזוז, זה שוד!"

למשמע הדברים הנוסעים צרחו והנהג דפק ברקס חזק שהפיל את
השודדים על הריצפה.  האוטובוס נעצר וארבעת השודדים קמו על
רגליהם תוך כדי כיוון הנשקים אחד על השני.  בסופו של דבר נתקעו
כשהדתי כיוון קלצ'ניקוב על הערבי, הערבי עוזי על השמנה, השמנה
מגנום ענק על הזקן, והזקן ברטה כסופה על הדתי.
"תוריד/י את הנשק!", הם צרחו אחד על השני.  לפתע נשמע רעש של
קליק מהצד הקדמי של האוטובוס וכל אחד ירה לשם מיד.  החייל שדרך
את הM-16 שלו נפל קדימה ודימם על ריצפת האוטובוס.
"כוסעמק" אמר הערבי.
השמנה התעשתה וצרחה בקול צווחני "כולם על הריצפה!
עעכככשששיייווו!".  כל נוסעי האוטובוס כולל הנהג צייתו,
והשודדים חזרו להתרכז אחד על השני.

"מה אתה רוצה ?" שאלה השמנה את הדתי.
"כסף, כרטיסי אשראי, פלאפונים, כל דבר בעל ערך בעזרת השם. ואתה
?"  שאל הדתי את הזקן.
"חני רוצה עשיר לחיות" הגיב הזקן במבטא רוסי כבד.
"וואלה, לי הכי מגיע לשדוד את האוטובוס.  גם עליתי ראשון, גם
יש לי בעזה משבחה עם חמש ילדים רעבים ללחם."  התערב הערבי עם
קולו הדקיק והצלול.
"ואתה חושב שלדתיים יהודים קל לחיות היום עם כל הפיגועים
האלה?"
"וחני ?  חני חיי ביטוח לאומי, וכסף לא יש לי"
"ששקקטט!", צעקה השמנה בעצבנות תוך כדי נפנוף המגנום שלה.
"אין לכם שום מווושג איך זה לחיות עם בעיה של עודף משקל.  לא
מקבלים אותי לעבוד בשום מקום, רק מצביעים וצוחקים כל הזמן.
האוטובוס הזה שלייי!"
"לההה גיברת, זה האוטובוס שלי!"
"נייט, שלי זה!"
"הוא בכלל שלי!"
"שלי!"
"שלי!"
"שלי!"

תוך כדי הויכוח המאוד קולני של הארבעה צעק אחד הנוסעים מקדימה
משהו.  השודדים השתתקו, והלכו אל עברו בעצבנות.  כולם כיוונו
את נשקיהם על ראשו, והשמנה שאלה אותו מה הוא אמר.
"תכעלו מוקח."
"מה ?"  צעקו כולם ביחד והגבר הרים קצת את ראשו וחזר על עצמו
"תטילו מטבע!"

הרביעיה הלכה אל קופת הנהג, והדתי נתן מכה עם הקת של הקלצ'
לקופה, מה ששבר אותה והפיל מלא מטבעות לריצפה ברעש גדול.  הזקן
התכופף לאט והרים מטבע של עשר אגורות מהערימה שהצטברה.  הוא
זרק את המטבע לאוויר, אבל לא הצליח לתפוס אותו.
"רגע, אנחנו ארבע, ולמטבע שני צדדים!" אמר הערבי.
"הוא צודק" הוסיפה השמנה תוך כדי הנהון.
"אז מה לעשות אנחנו ?"
"בואו קודם נשדוד את כולם, אחרי זה הקדוש ברוך הוא יגיד מה
לעשות"

"טוובבב!!!  כולם להוציא ארנקים, פלאפונים, תכשיטים, וכל דבר
יקר  שיש לכם ולהשאיר אותו על הריצפההההה." נבחה השמנה.  לאחר
פקודתה נשמעו כל מיני רעשים שפסקו לאחר כדקה.
"עכשיו כולם לצאת החוצה בצורה מסודרת ואף אחד לא יפגע!
נההההג!  פתח את הדלללללת!"
דלתות האוטובוס נפתחו ולאט לאט יצאו האנשים החוצה תחת איומי
הנשקים של השודדים שדחקו בהם לצאת יותר מהר.  לאחר שהאוטובוס
התרוקן הלך הדתי אל עמדת הנהג וסגר את דלתות האוטובוס.
הנוסעים שיצאו ברחו לכל מיני כיוונים במדבר ונעלמו.

"מה עכשיו ?", שאל הערבי.
ארבעת השודדים בהו באוויר ככמה דקות.
"ריבונו של עולם!  נחלק את האוטובוס לארבעה איזורים.  יש
באוטובוס הזה שתיים עשרה שורות.  החלק הקידמי יהיה שורה מספר
אחת עד שורה מספר שש.  החלק האחורי שורה מספר שש עד שורה מספר
שתיים עשרה.  אני לוקח את צד שמאל מקדימה, והסבא את צד ימין
מקדימה.  גברת, את תיקחי את צד ימין מאחורה, ומוחמד או איך
שקוראים לו יקח את צד שמאל מאחורה.  יש הסכמה ?"
שלושת השודדים חשבו והנהנו.  כל אחד חזר לקחת את הציוד שלו,
ותוך חמש דקות לא נשאר באוטובוס אפילו זבוב על הריצפה.

הדתי הלך לעמדת הנהג ופתח את הדלת הקידמית.  הארבעה יצאו החוצה
והסתכלו על המדבר.
"מישהו ידעה לנחוג באוטובוס ?" שאל הרוסי הזקן.
"אני הייתי פעם נהגת משאית." הגיבה השמנה.  הרביעיה חזרה
לאוטובוס.  השמנה התיישבה על מושב הנהג והתניעה את המנוע אחרי
כמה נסיונות.  האוטובוס החל לזוז בחריקת צמיגים, וכולם התיישבו
מרוצים מהשוד.  לפתע משהו ציפצף.  

השודדים הסתכלו אם זה אחד מהפלאפונים שגנבו, אבל הצפצוף לא היה
כמו פלאפון, אלא יותר כמו שעון שסופר לאחור.  הערבי קילל איזה
קללה בערבית ופתח את התיק שלו, אבל הפצצה שלו לא הייתה בכלל
דלוקה.  הוא צעק "זה לא שלי!" וכמה שניות לאחר מכן האוטובוס
התפוצץ.