מנגינה אינפנטילית התנגנה בקולי קולות ברחבי בית הספר.  כולם
כבר הסתלקו מהכיתה חוץ מניר שנשאר לסדר את התיק לבדו.  הוא
הרים את התיק הכבד על כתפיו הרזות ואמר תודה בליבו על סופו של
יום הלימודים.

בחוץ היה מזג אוויר ישראלי טיפוסי של אמצע מאי, מה שגרם לניר
לבחור ללכת הביתה בדרך קיצור.  כל גופו הגלה טיפות זיעה כשפילס
את דרכו במעלה רחוב צדדי תלול.  כשהתקרב לראשו עצם את עיניו,
שילב את אצבעותיו למזל, והתפלל שהיום הוא לא יהיה שם.  הכוונה
ל'הוא' היתה כמובן לערס קטן, אחד ממוצא מרוקאי בשם משה שנהג
לעמוד ברחוב ליד ביתו ולהיטפל לילדים.  הייתה שמועה שאבא של
משה פושע שישב באותו הזמן בכלא, דבר שמאוד הפחיד את ניר.

אולי בגלל דברים כאלה ניר איבד את האמונה שלו באלוהים, כי לא
משנה כמה חזק התפלל וכמה פעמים ביקש בנימוס, כשהגיע לראש הרחוב
עמד לו משה עם ידיים משולבות כמו תנין שמתייבש בשמש לקראת
הקורבן הבא.  משה היה גבוה מניר בחצי ראש ומבוגר ממנו באיזה
שנתיים.  הוא היה לבוש בבגדים קצרים דהויים ועל צווארו התנוסס
שרשר זהב.  ניר מלמל לעצמו "שיט", הפנה את מבטו למטה, וניסה
להמשיך ללכת כאילו הוא בלתי נראה.

"ילד, ילד, לאן אתה הולך ?" אמר משה בזילזול לניר.  ניר שנא
כשקראו לו ילד.  בכלל, הוא לא ידע איך להגיב לאנשים כאלה
במצבים כאלה.  ללכת מכות לא היתה אפשרות בכלל.  הכל חוץ מללכת
מכות.  ניר לא רצה שאמא תטריד את עצמה בזה שהוא קיבל מכות
ותתחיל לעשות בלאגן ולהסתבך עם האבא הפושע של משה.  אז ניר
פשוט ניסה לעקוף את משה באלגנטיות, אך זה נעמד וחסם את דרכו כל
פעם מחדש.

"יש לך בעיה ילד ?  רוצה את אמא בן זונה ?"  ניר נעמד במקומו
לכמה שניות.  פתאום זינק כמו צ'יטה וניסה לרוץ בכל כוחו, ככה
הרי הצליח להתחמק ממשה כבר כמה פעמים.  הפעם משה שם לו רגל,
וניר נפל על פניו במדרכת הבטון הקשה.  כאב צרם בכל הגוף שלו,
אך הוא הצליח לעזור כח ולקום על רגליו.  משה אחז עם ידו הימנית
בחולצה של ניר והצמיד אותו על עבר חומה בצד של הרחוב.
"תביא לי את כל הכספ'שך, או שאני מזיין לך את הצורה".  לניר לא
היתה כל כך ברירה.  הוא החל לפתוח את הריץ' רץ' הראשי של התיק
שלו כאשר דמעות החלו לזלוג לו מהעיניים.

"משה!" צעק קול מבוגר מהצד.  ניר הסתכל אל עבר מקור הקול וראה
גבר בערך בגיל של אבא שלו עם קרחת חלקה.  הוא לבש חליפת גוף
מוזרה מאוד בצבע לבן שהשתלבה לעור גופו החיוור.  משה הפנה
בפליאה את מבטו הקשוח אל הגבר הזה.
"תעזוב אותו עכשיו, ואתן לך ללכת בשלום", אמר הגבר הזר.
"וואלה ?" הגיב משה.  הוא עזב את ידיו מניר, ותוך כדי שהתקרב
אל עבר הזר שלף בזריזות סכין מהכיס שלו.
"אם אתה לא רוצה פנים חדשות, כדאי שאתה תחפף מפה."  הזר העלה
על פניו חיוך זדוני לאור הרגע שעומד לבוא.
"וואלה ?  אם אתה לא רוצה להיות בכאב, כדאי שאתה תחפף מפה".

משה התעצבן כמובן מהתגובה החצופה והניף את הסכין בתנועת דקירה.
באמצע התנועה פרס הזר את ידיו לרווחה והעיף ברקים כחולים של
חשמל על משה שצרח בכל כוחו והתעוות לכל מיני זוויות משונות.
כשהברקים הפסיקו, צנח משה על האדמה והתקפל חזק אל תוך עצמו.
"זה ילמד אותו לקח.  בוא נסתלק מפה ניר, אנחנו צריכים לדבר".

ניר פתח את העטיפה של ההמבורגר, הרים אותו בשתי ידיו, ולקח
ממנו ביס חזק.  הוריו לקחו אותו לאכול בבורגר ראנץ' אולי פעם
בשנה, ולכן היה לבורגר טעם כל כך מיוחד בשבילו.  הגבר בחליפת
הגוף המוזרה ישב מולו והסתכל במבט מאושר איך ניר אוכל בהנאה את
הבורגר שקנה לו לפני כמה דקות.  ניר שתה מהקולה שלו בשביל
להוריד את הבשר לבטן, והחל לדבר.

"זכרתי את ההבטחה."
"בטח שזכרתי.  אי אפשר לשכוח את מה שעברתי כילד, כלומר את מה
שאתה עובר עכשיו.  הימים הבודדים, אינספור שעות דיכאוניות,
ביטחון עצמי בגובה של ים המלח".  ניר הנהן בהסכמה למשמע
דבריו.
"ברגע שהמציאו את מכונת הזמן ידעתי שאני חייב לקיים את ההבטחה.
אני זוכר איך דיקלמתי אותה בלב כל יום:"
"כשאהיה גדול, אחזור בזמן לשנות את עצמי", דיקלמו השניים
ביחד את ההבטחה והתגלגלו מצחוק.  כל מיני אנשים שישבו בבורגר
ראנץ' נעצו בזוג מבטים, אך כשניר מהעתיד הסתכל בחזרה, חזרו
מייד לעניניהם.
ניר מההווה פתח את רוטב הברביקיו והשפריץ אותו בסדר מופתי על
הפינה של המגש.

"איך עשית את הקסם הזה ?"
"זה לא קסם.  זה השתלה סייברקינטית להגנה עצמית שנטענת בתזוזה,
ויורה חשמל מהידיים בכח המחשבה בלבד."
"מאיזה שנה הגעתי ?"
"שנת 2024."
"למה שלחו דווקא אותי ?"
"מכונת הזמן עדיין בשלבי ניסוי.  הקרחת למשל, היא אחת מתופעות
הלוואי של הנסיעה שעדיין לא הצליחו לתקן."
ניר מהעתיד לקח לגימה ארוכה מהקולה שלו והתנעג על הטעם של פעם
שהיה אגור בתוכה.  

"אז אני שפן נסיונות, אחד מיני רבים, שנשלחים אחורה בזמן
בניסוי הפיזיקה הכי גדול של האנושות.  אל תשאל איזה ויכוח
ציבורי גדול יש בגללו.  הפיזקאים מתווכחים יומם וליל על
תיאוריות שונות.  הייתי..."  ניר המבוגר עצר את דיבורו לרגע
כאשר הרגשת deja vu אפפה אותו.
"...הייתי שואל אם אתה רוצה שאסביר, אבל אני יודע את התשובה.
אתה יכול להוציא עט ודף ?"  ניר מההווה הוציא מחברת מהתיק שלו
וחיפש עט.  הוא היה כל כך מאושר לשבת עם הבן אדם שהכי מזדהה
איתו בעולם - הוא עצמו.
"לא שם, היום שמת את הקלמר בתא הקטן."  הוא פתח את התא הקטן
והוציא עט מהקלמר שלו.  ניר מהעתיד צייר שלושה חצים במחברת,
כולם מופנים לאותו הכיוון.  על הציר התחתון צייר כמה לולאות של
חצים שמתחילים בסופו ומצביעים לנקודות יותר מוקדמות.
"בוא נראה אם אני זוכר איך הסבירו לי את זה.  כל חץ שציירתי
כאן הוא בעצם ציר הזמן, שנע כמובן תמיד קדימה.  ציירתי שלושה
כאלה, בגלל שיש שלוש אסכולות ראשיות בנושא חקר החזרה בזמן."
ניר מהעתיד צייר חץ שמצביע מסוף הציר הראשון, אל האמצע שלו.

"האסכולה הראשונה, הפחות פופלרית, טוענת שכל שינוי שתעשה בעבר,
אפילו הכי קטן כמו לעשות 'פו' באמצע הרחוב, תשנה את העתיד על
אותו ציר הזמן.  כלומר, כשתחזור להווה, אם תהיה בכלל קיים
כשתחזור לשם, הוא לא יהיה אותו הווה."
מעל ציר הזמן האמצעי ניר צייר ציר זמן נוסף עם חץ שמצביע
לאמצעו ויוצא מסוף הציר האמצעי.

"האסכולה השנייה גורסת, כי ברגע שנשלח מישהו אחורה בזמן הוא
נשלח לציר זמן אחר, כלומר למימד אחר ביקום.  כל פעולה שיבצע לא
תשפיע על ציר הזמן ממנו הגיע, אלא רק על ציר הזמן אליו עבר.
לא ברור אם החזרה להווה היא חזרה לציר החדש או המקורי."
"אבל אנשים חזרו מנסיעות בזמן, נכון ?", שאל ניר מהעבר במבט
מדוכא.  ניר מהעתיד חייך, שם את ידו על כתפו של ניר הצעיר,
והחזיק אותה בעוצמה.  הוא אף פעם לא האמין לכל המבוגרים כשאמרו
לו שהוא היה ילד חכם, אך כעת כשראה את החכמה והתמימות בעיניו,
התמלא בתחושת גאווה.
"אל תדאג מייקל."  ניר הצעיר נרגע כששמע את הכינוי הסודי שאימו
נהגה לקרוא לו.  ניר מהעתיד הוריד את ידו וחזר להסביר.

"הגענו לאסכולה השלישית.  התיאוריה שלה היא שמאז ומעולם קימות
בציר הזמן לולאות.  ניתן להסביר אותן בהנחה שכל נקודה בזמן
קיימת בו זמנית ביחד עם שאר הנקודות בזמן, כאשר במימד שלנו אנו
עוברים בסדר כרונולוגי מנקודה לנקודה.  זאת אגב האסכולה הכי
פרובוקטיבית, כי לפיה בעצם כל ההיסטוריה של היקום ידועה מראש,
וכל אחד חי גורל שאי אפשר לשנות."
היה רגע של שקט באוויר, ואחריו הגיב ניר הצעיר ב'וואו' חרישי.

"מה השעה ניר ?"
"שלוש וארבעים דקות."
"טוב, אין לנו עוד הרבה זמן.  תסיים לאכול ובוא נלך מכאן, יש
דברים שאני רוצה להראות לך".

בשעות אחר הצהריים הלכו ניר וניר למגרש הכדורסל של בית הספר
שלו.  הם השאילו כדור מליאור, אחד מחבריו היחידים של ניר, שהיה
במקרה פאנאט של הNBA.  ניר מהעתיד עמד על קו העונשין וכידרר את
הכדור.

"אם יש משהו שאני מצטער עליו, זה שלא הייתי טוב בספורט", אמר
וזרק את הכדור לטבעת.  הכדור נכנס בסוויש חלק וקפץ על המדרכה
כמה פעמים עד שנחת.
"אחרי שנהייתי טוב בכדורסל, החיים שלי השתנו לגמרי.  פתאום היו
לי הרבה חברים, בנות התחילו להסתכל עלי.  החיים נהיו הרבה יותר
ורודים."  הוא הרים את הכדור מהאדמה והתחרק מהסל.  הוא כידרר
אותו כמה פעמים בין רגליו, והחל לרוץ אל עבר הסל כאשר בדרך
ביצע סיבובים וכל מיני כידרורים מאחורי גבו.  כשהיה במרחק כמה
מטרים מהסל, לקח צעד וחצי, זינק באוויר, והטביע את הכדור
באגרסיביות אל תוך הסל.  כשנחת בחזרה על האדמה ראה את פיו
הפעור של ניר מהעבר, וצחק.
"אתה גם תהיה שחקן כדורסל כזה טוב."
"אבל אף פעם לא לימדו אותי איך לשחק!  אני יודע רק למסור
ולזרוק את הכדור לסל.  אני אף פעם לא קולע.  איך זה יכול להיות
?"
"בוא ניר, אני אלמד אותך".

השמש שקעה, הלילה עלה, וניר המשיך עדיין ללמד את ניר את כל רזי
משחק הכדורסל.  מדי פעם היה ניר מתייאש, אך ניר הכריח אותו
להרים את הכדור ולנסות שוב.  הוא כיוון את הידיים שלו ונתן
לעצמו טיפים שונים מה לעשות.  חוץ מכדורסל, הם דיברו באופן הכי
גלוי שאפשר על כל דבר בעולם שהטריד את ניר, והיו הרבה דברים
כאלה.

"...ומה עם תמר מהכיתה ?"
"תמר", אמר ניר מהעבר ובהה באוויר.
"אני זוכר שהיא הייתה כל כך יפה.  השיער החום הגולש עד
הכתפיים.  העיניים הירוקות הגדולות.  השיניים הלבנות הקטנות."
ניר מהעבר התיישב על הכדור והחזיק את ראשו בשני ידיו.
"אני יודע", אמר ניר מהעתיד התקרב אליו והתכופף לעברו, "אתה
רוצה לדעת איך תגרום לה לשים לב אליך."
"איך אני יכול לעשות את זה אם אף פעם לא רקדתי סלואו!"
"אתה לא צריך לפחד.  לרקוד סלואו זה מאוד פשוט.  אני אראה
לך."
"כאן ?  על המגרש ?" ניר הסמיק מרוב מבוכה.
"כן, על המגרש.  לא תהיה גם כזה ביישן אחרי הפעם הראשונה
שתרקוד.  אני גם אהרוס לך ואומר לך שאם תבקש מתמר לרקוד במסיבה
ביום שישי, היא תסכים."  ניר קם על רגליו.  הרגשה חדשה מילאה
את גופו, הרגשה שלא זכה כמעט להרגיש אף פעם, הרגשה של ביטחון
עצמי.

ניר הראה לניר בדיוק איפה לשים את הידיים שלו, ושם את ידיו על
ניר.
"אל תתבייש, יותר קרוב!" הוא אמר ומשך את עצמו יותר קרוב.
"עכשיו תדמיין שהשיר CARELESS WHISPER של ג'ורג' מייקל
מתנגן."
"איזה שיר ?"
"אתה יודע, הזה שהוא שר 'I never wanna dance again, guilty
feet have got no rhythm...'"
תוך כדי השירה החלו השניים לקחת צעדים קטנים וזזו באיטיות סביב
עצמם.  ניר השתתק לכמה רגעים.
"אתה רואה, זה ממש לא מסובך.  רק תדמיין כמובן שבמקומי, יש לך
ילדה יפה כמו תמר בידיים.  רעיון שבוודאי הופך את הלב ומפיל
אותו לתחתונים, וגורם 'לקטן' לעמוד דום."  שניהם עזבו אחד את
השני וצחקו בקול רם, עד כדי כך שהם נשכבו על הריצפה.  היה כבר
חושך והכוכבים נצצו בשמיים.

"ניר ?"
"כן ניר ?"
"איך נראה העתיד ?  יש רכבים מעופפים, וחלליות, וטלפורטרים כמו
שיש במסע בין כוכבים ?"
ניר גיחך, וענה לעצמו.
"אין יותר מלחמות.  כל העולם נמצא בשלום.  האנשים יותר טובים.
המדע מאוד מתקדם.  טיסה במהירות האור מפלאנטה לפלאנטה היא
מציאות יומיומית."
"ומה עם..."
"...חיים אחרים ביקום ?  יש משימה מטעם הקונפדרציה העולמית
לחיפוש חיים ביקום, אפילו קראו לחללית על שם האנטרפרייז.  מצאו
צורות חיים מאוד פרמטיביות על כמה פלאנטות.  לא הצליחו למצוא
עדיין יצורים אינטליגנטיים.  הרבה אנשים מפחדים מהיום שבו נמצא
אותם, או שהם ימצאו אותנו.  בכלל, בעתיד יש לאנשים המון זמן
פנוי והם מתעסקים כל הזמן בהמון שטויות."
הכוכבים נצצו מעל שניהם בשמים ושמיכה של חושך עטפה אותם.  הם
נהנו אחד מהשני ואהבו כל כך את מי שהיו, ואת מי שיהיו.

"מה השעה מייקל ?"
"עוד דקה יהיה חצות.  למה ?"
ניר מהעתיד נעמד על רגליו, ואחריו ניר מהעבר.
"אני צריך ללכת." אמר בהבעה רצינית.  
"יהיו לך חיים טובים מעכשיו, אני מבטיח.  כל הדברים הרעים
שהרגשת עד היום, לא תרגיש יותר.  אל תשכח להתאמן בכדורסל כל
יום ולבקש מתמר לרקוד איתך ביום שישי."

דימעה זלגה מעינו הימנית, וכמה דמעות זלגו מעיניו של ניר
הצעיר.  הם התחבקו חזק חזק, יותר חזק מאשר התחבקו אי פעם עם כל
בן אדם אחר בחייהם.  לפתע באמצע החיבוק נעלם ניר מהעתיד כאילו
לא היה, מה שגרם לניר מהעבר למעוד קדימה.  הוא ניגב את
דמעותיו, חשב לרגע על מה שחווה באותו היום, ורץ כל הדרך הביתה
מרוב אושר.