עלי הכותרת מסמלים עבורי את החיים... כל פרח אחד הוא אהבה אחת,
והיא מלאה במכאובים ומכשולים כמו עלי הכותרת הרבים שנתלשים אחד
אחרי השני בשנאה כה רבה... למה העולם לא יכול להיות מלא בטוב
ובתמימות ולא ברשע ובתאוות בצע לכסף! אולי הטקסט הבא ימחיש את
דבריי!

חושבת מה לכתוב בזמן שכל דקה חולפת...
עוד דקה חלפה ואפילו עוד לא מיציתי אותה עד סופה
חושבת מה לומר לך במילים האלו
אך אתה מתעלם ולא מסתכל מסביבך
על החיים שאני מעניקה רק לך...
כשאתה מתעלם אני מרגישה כל פעם
סכין שחותך את ליבי השבור והשברירי באיטיות:
כואב, חותך, חוצב, עוקר את נשמתי מגופי באהבה
אך בשנאה כה רבה...
וכך הוא גוזל את חיי, את נשימותיי הכבדות, אך חינניותו
מחפה על אכזריותו כלפיי...
אוהבת, לא אוהבת, התחלתי לתלוש את עלי הכותרת
מהפרח הרענן שהיה בידי, כשבליבי תקווה שהוא חושב עליי
ברגעים אלו...
ואם זה אפשרי, אולי בעמקי ליבו יש נשמה שחיה,
שאוהבת, שכואבת, שחווה מכאובים ומכשולים שקשים מדי לנושאם.

המשכתי לתלוש עלי כותרת בפרח חדש, וקיוויתי שכמו שהפרח חדש
ורענן, כך גם אני אמצא אהבה חדשה ורעננה שלא כואבת ולא הורגת
מבפנים, אך אין אהבה בלי כאב... אך מה שמתוק באהבה הוא שככל
שעוברים יותר מכשולים כך גם האהבה נעשית מתוקה יותר ויותר...
אבל כשכואב זה מרגיש כאילו הלב מפסיק לפעום,
מפסיק לכאוב, הכול נגמר בנשימה אחרונה שהפריחה את רוחי...
כך גם הפרח נפל כמוני לקרקע ונותר שם חסר חיים וללא צבע!
כך הוא נותר, אפור ומת מתמיד, ולא ניתן היה להצילו כי לא נשמעה
זעקתו!!!