היה לו זוג מכנסיים שהוא אהב כל-כך. את המכנסיים האלו הוא לבש
לכל אירוע אליו הלך בחייו. הוא אהב את המכנסיים יותר מאשר כל
חלוצה או פריט לבוש אחר.
המכנסיים היו כחולות עם קרע בברך הימנית ובירך השמאלית. הוא
מצא אותם בחנות אחת, שוכבים להם שם על המדף. הוא הרים אותם,
ושילם.
עכשיו, שעה וחצי לפני הבר מצווה של בן אחותו הוא הביט בהם
שוכבים בארון, ולקח את הזוג ששכב לידם.
הוא לבש את המכנסיים במהירות, שם עליו חולצה לבנה, הרים את
הארנק ודחף אותו לכיס האחורי. הוא לא מצא את המפתחות.
הוא חיפש אותם עשרים דקות. נותרו לו שעה ועשר דקות והוא לא מצא
אותם. הוא מצא אותם מתחת לספה, בסלון.
הוא מיהר לצאת, כיוון שהבטיח לאחותו להיות באירוע לפחות חצי
שעה לפני תחילתו. הוא נעל את הדלת ולא חיכה למעלית. הוא רץ
במדרגות.
הוא פתח את האוטו ונכנס. הוא התניע את האוטו, אבל הוא היה קר.
חמש דקות נאבק באוטו, עד שלבסוף האוטו נדלק. הוא נסע כמו מטורף
והגיע לאירוע. הוא בילה ונהנה מכל רגע.
בסביבות אחת לפנות בוקר הוא חזר אל האוטו והחל לנסוע הביתה.
השעה היתה מאוחרת והוא היה עייף. הוא רצה לחזור הביתה, לראות
את המכנסיים, וללכת לישון.
באחת וחצי הוא הגיע הביתה. הוא פתח את הדלת וראה שהבית שלו
הפוך לגמרי. הוא נבהל.
הוא הזעיק את המשטרה ודיווח שפרצו לביתו. תוך עשר דקות המשטרה
הגיעה לביתו וכל אותם שר דקות הוא חיפש בבית כדי לראות מה
נגנב.
השוטר המשופם שהגיע שאל אותו מה נגנב מהדירה. הוא ענה לו שכמה
מאות שקלים נגנבו. וגם המכנסיים.