אני סופר את השניות. אחת אחרי השניה, לאט לאט, עוד פעם ועוד
פעם.
הנה היא יוצאת מהבית שלה, יפה כמו תמיד. "זה החלק הכי טוב ביום
שלי", אני מלחשש לעצמי ובוהה בה בחוסר אונים מוחלט.
היא הולכת מעט ומתיישבת על ספסל שנמצא מול הבית שלה. היא
מוציאה אודם בצבע אדום עז מהתיק הסגול שלה ולא מורחת אותו, רק
משחקת איתו בידיה העדינות.
השניות הופכות לדקות ואני עדיין נאמן ליופיה כמו כלב שמירה
מאולף.
העיניים הכחולות שלה מחפשות משהו, לא ברור מה בדיוק, אבל ברור
שעיניה היפות לא ינוחו עד שתמצא את אותו דבר.
אני רוצה לצאת ממחבואי ולהגיד לה שלום, להצהיר על נוכחותי, אבל
רגליי נטועות באדמה ללא אפשרות תזוזה.
לבסוף אני אוגר מספיק אומץ ויוצא להגיד שלום אך היא כבר הלכה
מזמן ואני שקוע בזכרונות עליה, זכרונות מהעבר.
|