יש לפעמים, כאלו שבאים
ואומרים שלום, בהנדת המחושים.
אותי הם דווקא לא מפחידים
כי אני לא אחת כמו כל הילדים.

כשאני פוגשת אותם על הקיר,
אני מייד אומרת - "נעים להכיר!"
ושואלת - "מה שלומך?" ו- "מה אתה עושה פה?"

והם עונים לי, אבל רק כשבא להם ממש
עם המחוש, הרגל, או עם הקשקש
ולפעמים הולכים מהר הבייתה,
כדי לספר,
שפגשו מישו חדש.

ובלילה, במיטה, שנייה לפני שאני מכבה את האור,
אני רואה שהם באים לישון, בצד של המזרון.
אולי קצת לנמנם
וזה נראה לי די ברור;
בטח על הקיר או הרצפה - נורא קר להם






מוקדש באהבה לשיר-שיר, האחיין היפייפה והנפלא שלי.