אני מדמיינת אותך כל ערב לפני השינה -
אני נתקלת בך בטעות ברחוב, לא מאמינה למה שאני רואה, ואתה - כל
כך שמח לראות אותי.
מחבק ומנשק ואוהב ולוחש לי מילים יפות באוזן... ולוטף ונוגע
ומרים אותי באוויר משמחה.
כל כך התגעגעת...
ואז, רגע לפני שאנחנו הולכים אל השקיעה, אני מנערת את הראש
ומזכירה לעצמי שאתה לא רוצה לזכור אותי. שרק אלוהים יודע איפה
אתה בעולם. שלא באת להיפרד ממני, ואפילו לא שלחת מכתב אחד
כתשובה לעשרות ששלחתי.
אבל אני מזכירה לעצמי שאולי... אולי...
אולי יום אחד אלך ברחוב, או אטפס על הר, או אשכב על שפת הים
ואראה אותך.
פניי יציפו אותך בזיכרונות מימינו הטובים, ושפתיך שוב ילחשו לי
מילים יפות. זרועותיך יעטפו אותי בחיבוק המוכר והממכר.
אולי אולי אולי...
אולי...
אולי?
לא.