לפני שנתיים היא השתעלה מוזר, וגילו אצלה סרטן בריאות. אני
זוכרת את זה. הייתי אז בת 15, ואמיר בן 13. ממש לפני הבר מצווה
שלו, היא התמוטטה יום אחד וממש נחנקה.
עשו לה ביופסיה, ואחר זה הבהילו אותה לניתוח חירום. הורידו לה
חלק מהריאות, והיא החלימה, אחרי ניתוח ארוך וטיפולי כימותרפיה.
היא אבדה את שיערה היפה, הערמוני, אבל שמה פיאה, יפה דווקא.
והחלימה. כולם שמחו; אבא, הרופאה, אני ואמיר, וכמובן הרבי,
שתלה את כל הנס הזה באלוהים. מי יודע.
אבל היא המשיכה לעשן. בסתר, כמובן. היא מכורה, והיא יודעת את
זה.
"מיכלי," קולו של אבא קטע את המחשבות שלי. "את צריכה טרמפ
לביה"ס?"
"לא תודה, אבא. אני אקח אוטובוס."
"תיזהרי," אבא לעלע קלות. "סה"כ, המצב..."
"אני לא אתפוצץ היום, " אמרתי לאבא. "יש לי מבחן חשוב מדי
באנגלית בשביל שאיזה מחבל יפוצץ אותי היום."
אבא הביט בי, והנהן בראשו. אמא חייכה אלי והתחילה לאכול טוסטים
שאבא הכין לה, ואת הקפה המגעיל שלה. קפה בצבע מוזר. מין צהוב
כתום כזה. אף פעם לא הבנתי באמת מה הוא שם בו. בטח דבש.
הלכתי לי לתחנה, והצתתי סיגריה לבנה ומופלאה. האוטובוס עצר
לידי, והנהג הביט בי במבט עקום. אחרי שהתיישבתי בנוחות, הוא
הראה לי שלט. "לא לעשן," הוא הדגיש. זרקתי את הסיגריה בזעף,
והתיישבתי חזרה.
הקשישה שלידי, הביטה בי במבט עקום אף היא.
"סיגריות עושות סרטן!" היא לחשה בקול מקומט.
חייכתי אליה. "אני יודעת, אבל הן גם משחררות אותך."
"נכון," אמר צעיר אחד, כולו מסודר ומעונבן. הוא נתן בי מבט
כחול מעט, שלא מצא חן בעיני.
"משחררות אותך," לחשה האישה הזקנה. "מהחיים, אם כבר."
"תראי אותך," היא אמרה. "בת כמה את, 16?"
"17," אמרתי בחדות.
"17. כזו תינוקת. כל כך מהר את רוצה למות? הבעל שלי נפטר לפני
שבע שנים, מסרטן. הוא עישן כל חייו, ואני לא אמרתי מילה. כשהוא
נפטר, אז כבר התחלתי לדבר. שמתי תמונה שלו ליד המיטה שלי,
ונזפתי בו על מה שהוא עשה לי. על כמה שאני מתגעגעת אליו." היא
הורידה את משקפיה וניגבה אותם בעדינות.
"גם אלייך יתגעגעו," היא אמרה. המשפט הזה הפחיד אותי לרגע, אבל
עזבתי את זה. גם דודה גליה חלתה בסרטן, והחלימה. וגם אמא-
והחלימה.
חוץ מזה, אין אף אחד שיתגעגע אליי.
כשחזרתי הביתה מביה"ס, שמעתי רעשים מוזרים. מין נהי מוזר.
אבא יצא מחדר השינה, והביט בי בהפתעה. "מיכל, את אמורה לחזור
היום מאוחר, לא?" אמר.
"כן, אבל שיחררו אותי משעתיים פיזיקה," אמרתי. "אני שמחה שאתה
כל כך שמח לראות אותי." הצתתי סיגריה ופניתי לחדרי. אבא עצר
אותי.
"חכי! חכי רגע. תני לי להכין לך ארוחת צהריים," הוא אמר
בחדות.
"אני לא רעבה, אבא!" אמרתי ופניתי ללכת. "מיכל, אני אכין לך
שניצל ופירה," אבא פיתה אותי בנשק הכי יעיל שלו. "טוב, טוב, אם
אתה מתעקש." חייכתי. זרקתי את הסיגריה לפח. "אני כבר חוזר,"
הוא אמר לי בשקט.
הוא הלך לחדר השינה שלו ושל אמא. שמתי לי קולה בכוס, ופתחתי
טלוויזיה.
מהחדר השני נשמע קול נשי לא מוכר. אוי ואבוי. אני לא מאמינה,
חשבתי לעצמי. מי זו? אוי אלוהים. אבא בוגד באמא. בטח הוא שם לה
רעל בקפה כל יום ומחכה שתמות כדי להתחתן עם האישה הזו. אוי
אלוהים, אוי אלוהים.
התרוממתי והתחלתי ללכת לחדר השינה, כשאבא יצא. "מה יש, מיכל?"
הוא בהה בי.
"מי זאת?" שאלתי.
"מי זאת מי?" הוא שאל וחייך אלי.
"נו אבא, באמת. שמעתי קולות של מישהי מהחדר שינה."
"מה, את אומרת שאני בוגד באמא?"
"בדיוק," קראתי בניצחון.
"זאת אימא שלך, מיכל. כושר הזיהוי שלך רופף מאוד. היא הרגישה
קצת רע, אז היא חזרה הביתה, והיא צרודה. אה, הנה היא יוצאת."
אבא אמר בחיוך.
"איך את מרגישה, גילה?" הוא שאל. "קצת יותר טוב, תודה." אמא
ענתה.
"תתחדשי על הצבע", אמרתי לה. היא צבעה לחום בהיר, וגם עשתה
פרמננט. לא משהו, אם תשאלו אותי. אף פעם לא אהבתי את הסלסול
המוזר הזה.
"תודה מתוקה. עשיתי היום צבע אצל רונית, ופתאום הרגשתי כל כך
רע. אבל עכשיו אני בסדר. אל תדאגי, מתוקה שלי." אמא נגשה אליי
וחיבקה אותי.
היא חיבקה אותי חלש, ודאגתי קצת. ואז היא אמצה אותי לחיקה,
והכל נראה טוב יותר.
"נו, אז מי רוצה שניצלים?" שאל אבא בחיוך כל-אמריקאי. "ואת,
גילה, רוצה קצת קפה?" אמא הנהנה בחיוך.
כמה חודשים אחרי זה, היה יום יפה. השמיים היו כחולים, כחולים
כמו העיניים של שמחה, החתולה שלי, כשהיא מתעוררת מלילה חסר
שינה לצד איזה זכר ממוטט, מהלילה של אתמול. גם אצלי זה קורה
לפעמים.
הלכתי לביה"ס, והרגשתי דווקא ממש טוב. למרות שגמרתי קופסת קנט
שלמה, ושיר נורא התרגזה עליי, ופתחה בנאום הביישנית הפסיבית
שלה, היה יום טוב בביה"ס. קיבלתי מאה במבחן בכימיה, וכל כך
התרגשתי. אחרי תקופה ארוכה שנכשלתי בלימודים, סוף סוף, דברים
מסתדרים קצת.
זה היה בשיעור ספרות. המורה התחילה לברבר על אנה קרנינה, על
הטרגדיה של אנה, וההתאבדות שלה. איך היא יכלה לנטוש את בנה
הקטן? היא שאלה, מצפה לתגובה. הייתי מוכנה ומזומנה לענות לה,
אבל אז דלת הכיתה נפתחה. זו הייתה היועצת של השכבה.
"רותי, תסלחי לי על ההפרעה, אבל אפשר רגע את מיכל קורן החוצה?"
היא החליפה איתה מבט קצר, ורותי הנהנה בהסכמה.
"את יכולה לצאת, מיכל.". אמרה רותי. חייכתי לעצמי, ולקחתי לי
סיגריה לדרך, ומצית, בתוך הכיס. יצאתי עם היועצת, מרים, החוצה.
פתחתי את הכיס והצאתי לי את הסיגריה, כשמרים הוציאה לי אותה
מהיד ומעכה אותה על הרצפה.
"אסור! אסור לעשן בביה"ס מיכל, ואת בטח זוכרת מה המנהל אמר לך
פעם קודמת כשתפסו אותך. לא?" היא התרגזה נורא, חשבתי לעצמי.
"תראי, מיכלי." היא אמרה ונתנה בי מבט חומל. "אבא שלך התקשר.
הוא ביקש שתבואי לבית חולים."
"מה קרה?" נבהלתי. "הכל בסדר אצלו? משהו קרה לאחי? לאמא שלי?
היה פיגוע?"
"לא, לא, מה פתאום. שום פיגוע, שום פיגוע!" אמרה היועצת
בבהילות, וחייכה פתאום. "הכל בסדר, רק שאמא שלך, ובכן...היא
התמוטטה היום בבוקר בבית, ואבא שלך לקח אותה לביה"ח."
"מה זאת אומרת התמוטטה? היא חולה?" שאלתי, כאשר אני יודעת את
התשובה.
"הם לא יודעים עדיין. הם עדיין לא יודעים," לחשה היועצת, חצי
לי וחצי לעצמה. "כנראה מהסיגריות," היא חזרה ולחשה.
"הסיגריות."
"שטויות," קבעתי. "אז אני יכולה לצאת, נכון?"
"כן, כמה שיותר מהר," חייכה היועצת, והסתובבה במהירות לחדרה.
הצתתי במהירות סיגריה ופניתי לקראת האוטובוס, כאשר ההרגשה הרעה
החלה לאכל בבשרי.
כאשר הגעתי לביה"ח, ההרגשה הרעה אכלה את איבריי לחלוטין. לפחות
5 סיגריות עישנתי בחוץ, עד שאזרתי אומץ להיכנס ולראות את מה
שהיה לי ברור כי אראה. לאחר בירור קצר בקבלה, נכנסתי לחדר הקטן
והירוק. חדר מספר 155.
זו היתה אמא, במיטה הלבנה והמהוהה של בית החולים. זה היה אבא
שכרע לצידה ולחש לה מילים שלא הגיעו לאוזני. אמא הביטה בי
וחייכה.
"מיכל יקרה, אני שמחה שהגעת. הרופאים אמרו שאני מרגישה יותר
טוב. זו היתה סתם התעלפות קטנה. לא משהו רציני." היא חייכה אלי
עוד ועוד, עד שידעתי כי אני לא יכולה לסבול את השקר הזה, שעשוי
מזכוכית כל כך עמידה.
"אמא," אמרתי בשקט, "אבא, אחד ממכם. די, באמת, די. מה קורה
כאן? סתם מזעיקים אותי מביה"ס כדי לדון בהתעלפות קטנה? אבא, מה
קורה כאן?"
אמא ואבא החליפו מבטים בדממה, ואבא שבר את הדממה לרסיסי כאב
קטנים, כשאמר חרש:" לאמא חזר הסרטן."
אני לא יודעת למה כאב לי כל כך לשמוע את מה שידעתי כל כך הרבה
זמן. אני תמיד התכחשתי לדברים שלא יכולתי לשאת. לכך שדניאל זרק
אותי- הדבר נחשב לפרידה הדדית מצד שנינו, בהתעלמות מוחלטת
ממעיין, שבגללה נזרקתי. בת 15 גורמת לפרידה בינינו. מי רוצה
בכלל לקבל דבר כזה?
העישון שלי. אני בעצמי עוד לא יודעת למה אני מעשנת. אמיר תמיד
אמר שאני מחפשת תשומת לב. צומי. ואני שתקתי. אבא אמר שאני
מנסה למרוד במוסרות הגבוהות ולזעזע את אמות הסיפים.
ואני שתקתי.
הכחשתי.
ואני יודעת, תמיד ידעתי, שהשיער החדש של אמא, הסלסול והצבע
החדש- זו רק פיאה חדשה. קרחת היתה מילה שאמא אף היא התכחשה
לה.
הקפה של אמא? ידעתי שהוא לא צהוב ומוזר סתם כך. דבש. איזו ילדה
טיפשה הייתי. עוד תרופות מארון האמבטיה.
ואמא הייתה חלשה כל כך בחודשים האחרונים מסיבה ברורה. לא בגלל
שהיא הייתה עייפה. לא בגלל שהיא הייתה מצוננת. לאמא היה סרטן,
שוב.
וכשאמרתי, "אני יודעת," גם אבא וגם אמא הורידו את הראש. הם
ידעו.
וכששאלתי איזה ניתוח היא תעשה הפעם, אבא הוריד את הראש בשנית.
וכשהבנתי, ששום ניתוח לא יעזור לאמא שלי, אמא היפה, המצליחה,
שכולם אוהבים שלי, בלעתי את הדמעות ושאלתי את השאלה האחרונה
שהצלחתי להוציא מן הפה.
"אז כמה זמן נשאר לה לחיות?"
אבא הרים את הראש סוף סוף, ובקול שבור פלט, "שבועות ספורים."
הוא התחיל לספר לי את כל הסטטיסטיקות היבשות, של סיכויי החלמה
אחרי כימותרפיה, שכבר שמעתי יותר מדי פעמים. את כל הסיבות למה
היא שוב חלתה. למה הגידול התפשט לה לאורך הריאות שנשארו לה
ולעבר הלב.
למה היא נחשבת סופנית.
ואמא שוב חייכה אליי, ולטפה לי את הראש. היא חיבקה אותי, כל כך
חלש, וכשאמרה בשקט את המנטרה הרגילה שלה, שהכל יהיה בסדר, לא
יכולתי יותר. הכל יצא לי החוצה; הסיגריות האלו שבזבזתי על
חשבון אנשים אחרים, על אמיר הקטן, על אבא, ועל אמא. על כל
הכימיקלים שנדחסים אליה בלי שום תועלת, ועל השבועות הקרבים,
שיהוו את ימי האחרונים איתה. הימים האחרונים של אמא שלי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.