מדליקה את המצית, ואז את הנר הלבן הגדול על השולחן. החדר מתמלא
ריח וניל מעורבב בעשן סיגריות. זורקת את הרגליים על השולחן,
פותחת את הכפתור של הג'ינס. שוקעת בכיסא. גופייה ורודה שמתחתיה
מבצבץ טופ לבן, ציפורניים מוקפדות בלק שקוף ומקולף. שתי טבעות
כסף וצמיד דק. שיער חום אסוף ברשלנות. מתופפת על השולחן. תתקשר
כבר.

המחוג מסרב לזוז מהמקום שלו בשעון הכסף המזדיין הזה. מסרב
לזוז. כאילו הזמן לא עובר. דאם איט, אני פותחת את הדלת. לא
אכפת לי. חריקה. הבית ריק, מוזיקה חזקה. גרין דיי. מה שהיה חסר
לי עכשיו, אלוהים. נועלת את הדלת אחרי, הולכת בשקט לחדר שלך.
אתה מביט אחורה, קולט שזו אני ומחזיר את המבט למחשב. ממלמל
איזה מה קורה, ספק לי, ספק לעצמך. כמה בוגר.

זה מה שהיה חסר לי עכשיו, להיתקע מאחורי איזו זקנה טרחנית
בסופר פארם. שרוצה לשמוע על כל המבצעים שיש להם להציע לה כי יש
לה איזה כרטיס גרין קארד, או לייף סטייל, או וואט אבר. מה היא
בכלל עושה ערה בשעות כאלה. שתלך תשים את התותבות שלה ליד המיטה
ותלך לישון. אנשים כאן ממהרים! אוף, סך הכל חבילת קונדומים.
שעה צריך לחכות בשביל זה? המחוגים רצים לי על השעון, עושים
איזה מרתון בינם לבין עצמם, ככה זה כשכולם נגדך, ורק קופה אחת
פתוחה, כוס עמק. גם כן, יש פה איזה עשר קופות ורק אחת פתוחה.
מרפי לא אוהב אותי במיוחד היום. אוהד לעומת זאת... מה אוהד.
הוא חמוד דווקא, האוהד הזה. תמים קצת, יש בזה קסם. אחחח, אם
הזקנה הזאת לא תעיף את התותבות שלה ותלך קיבינימט, או המוכרת
הרוסייה הזאת לא תצליח לחשב לה כמה זה פעמיים מגבונים לחים
וגרביים כבר לא יהיה יותר מה עם אוהד. מה היא בכלל צריכה
פעמיים מגבונים לחים וגרביים באמצע הלילה?! המחוגים טסים
במהירות מופרזת, המכונית שלי חונה בחוץ, שקטה. ואני? קיבינימט.
רק רוצה לשלם כבר על הקונדומים המזדיינים האלה ולעוף מכאן.

"את נורמלית?" צעקה שיכולה להעיר את הדובים בתאילנד, אם יש שם
כאלה בכלל.
"מה אתה רוצה עכשיו." טון יבש בערך כמו העוגות של אימא שלו,
היא לא מודה בזה שהעוגות שלה זה יותר גרוע ממדבר סהרה באמצע
הקיץ. אף אחד לא מודה, פשוט מורידים את זה עם הרבה קפה.
"תעיפי את הסיגריות האלה קיבינימט כבר!"
"לא רוצה." מעבירה עמוד בעיתון. מעניין דווקא, שרון מוביל
קואליציה ושיט.
השולחן רועד. הרגל של אוהד נטרקת חזק על הרגל של השולחן.
"סיימת?" בלי להרים אליו את העיניים בכלל.
מביט בי במבט שאני לא מצליחה לקרוא. חוזרת לעיתון, זה לפחות לא
כתוב באיזו שפת סתרים, למרות שגם את הקואליציה של שרון אני לא
מבינה יותר מדי, גם כן, כל הארץ הדפוקה הזו, כל המצב הדפוק
הזה, ואוהד שדופק לי את השולחן.
"זונה." אני שומעת אותו מסנן, ועולה למעלה.

"יש לך עיניים יפות, את יודעת?"
"מה אתה מתחנף. סתם חומות." סוגרת סיגריה אחת, מוציאה עוד
אחת.
"לא מתחנף. יש בהן גוונים של ירוק."
מגחכת בשקט, שאיפה מהסיגריה.
"את יפה."
"כל אחד והטעם שלו."
"אולי תלמדי לקבל מחמאות כבר, מספיק לנסות להיות שנונה!"
"אני לא מנסה, זה בא לי טבעי."
הוא שותק. "גם זה." אני מוסיפה, דוחפת את הלשון שלי עמוק עמוק
לתוך הגרון שלו. טעם חזק של סיגריות, ריח חזק של וניל, אור
ניאון ומצעים בצבע תכלת. שיט.
קמה, לוקחת את המפתחות מהשולחן. "כבר באה."
מביטה בו, מזיזה את השיער מהפנים.
"Don't lose that thought."
טורקת את הדלת מאחורי, רצה למכונית. מתניעה. הגוף שלי פועל
מכאנית כמעט כמו המכונית, כמעט בתיאום. מציצה בשעון. מזל
שהסופר-פארם עוד פתוח.

הוא יורד במדרגות, נראה קצת יותר רגוע.
"זו לא את, שירן."
"ומאיפה אתה כל כך מכיר אותי."
"פה, שם. יצא לי לבלות איתך כמה ימים, אולי גם כמה לילות."
"לצערך התכוונת."
"את אמרת, לא אני."
"אל תשחק אותה קדוש עכשיו."
"אני לא. אני רק מנסה להבין."
"מנסה להבין מה, אוהד, מה? כן, אני דפוקה. אני חתיכת זונה
דפוקה. אני מכורה לסיגריות. מגיל 16. טוב לך? אני מכורה! אני
צריכה סיגריה! אני צריכה סיגריה ואני צריכה סקס. פרוצה ממש,
מסתובבת במועדונים בתל אביב, לפעמים מוצאת איזה בחור ללילה,
לפעמים זה מגיע עד הבית, לפעמים רק בשירותים. כן, אני דפוקה,
אני חתיכת זונה דפוקה, שהולכת עם חצאית מיני קצרה מדי וגופייה
של פיג'מה, לא אכפת לי מה אומרים עליי, אתה מבין? לי יש עבודה,
ויש לי את הבית שלי, ואת הרגליים שלי ברוך השם בשביל לברוח אם
משהו גדול מדי יגיע מעבר לפינה! גם זונות דפוקות יודעות לברוח,
אפילו על עקבים."
"אז זה מה שאת מתכוונת לעשות עכשיו. לברוח."
לא הייתה לי תשובה שנונה הפעם.

"אתה לא יודע הרבה יותר מזה."
"זה כי את לא מספרת לי."
"אפשר לחשוב שיש מה."
"את מה שאני לא יודע."
"אל תתחכם."
"למדתי ממך. תביאי סיגריה."
"אתה לא מעשן."
"למדתי ממך."
"תפסיק. יש לי מספיק את עצמי אני לא צריכה שיבוט."
"אני לא שיבוט. אני יותר יפה."
"היית מת." הוא בולע את הכעס בתוך הצחוק שלו.

"אז? תתקשרי לפעמים?"
"תשמע, לנסות להיכנס איתי לקשר זה כמו לשכנע מתנחל לתמוך
בתוכנית ההתנתקות."
"מישהו אמר שאני מנסה להיכנס איתך לקשר?"
"אתה בטח לא מנסה להיכנס איתי למיטה, פחדן."
"אמא שלך פחדנית."
"אני יודעת. היית צריך לראות אותה כשעשיתי צניחה חופשית."
"אני יודע שאת צריכה חופש."
"אני גם צריכה את קורט קוביין, אז מה?"
"אז לכי תאונני על איזה פוסטר."
"מה אני נראית לך? אחד החברים החנונים שלך שמאוננים על פוסטרים
של האלי ברי?"
"לא, את הרבה יותר יפה."

הנר הלבן נוזל לי על שולחן העץ. הסיגריות עוד מעט נגמרות,
נשארו רק שתיים. ריח חזק של ניקוטין ווניל. כבר מחניק פה. הנר
הלבן נוזל לי על שולחן העץ, האיפור נוזל לי מהעיניים מלווה
בדמעות. לא בכי שוטף כזה, רק דמעות שקטות כאלה, כמו שחותכים
בצל ושורפות נורא העיניים. הזמן כאילו נוזל לי בין האצבעות.
המחוגים כאילו שינו מצב צבירה, נמרחים על לוח השעון הכסוף.
טיייייייק, טאאאאק. סלואו מושן. כאילו נכנסתי לאיזו סצנה גרועה
בסרט ישראלי. מתופפת על השולחן בציפורניים ארוכות ולק שקוף
מקולף. אני לא שמה לב לקצב. גרין דיי ברקע. מחניק לי בחדר,
מחניק לי בגרון. כוס עמק, אני צריכה אוויר, אני צריכה עוד
סיגריה. תתקשר כבר.

"כולן אומרות את זה."
"אני נראית לך כולן? ואני הייתי בטוחה שאני רזה מדי."
"די שירן, זה לא הזמן להומור הגרוע שלך."
"מצטערת, אף פעם זה לא הזמן בשבילו, בכלל, זמן זה לא הצד החזק
שלי. אני בכלל חושבת שאני צריכה לזרוק את השעון הזה כבר."
"לא מדברים פה על השעון שלך."
"אז על מה?"
"אמרת שזה באמת חשוב לך."
"נכון."
"אז למה את לא עושה שום דבר בקשר לזה?"
"מה אני צריכה לעשות?"
"לא יודע. להרים טלפון, לשאול מה שלומי. להתגעגע."
"לקנות קונדומים."

"יש לך רק דבר אחד בראש."
"סקס."
"לא אמרתי את זה. אני לא חושב שאת יכולה להניע את כל מערכת
היחסים הזאת, אם אפשר לקרוא לזה ככה, סביב הקפריזות שלך,
הסיגריות שלך, וכל ה.."
"סקס?"
"לא, תפסיקי!"
"להפסיק מה?"
"את זה!"
"אני לא עושה כלום, אוהד."
"חוץ מסקס, התכוונת."
מבט מבולבל.
"יום שישי במועדון, ואל תשחקי אותה תמימה. אני לא שם לב רק
לסיגריות שלך או לקפריזות שלך. אני שם לב גם ל..."
"סקס."

מחנה את האוטו בחנייה שלך. כבר יש לו שם מקום קבוע. יוצאת
מהאוטו, מגף אחת, מגף שנייה, רגליים ארוכות, חצאית מיני, חולצה
חומה. אני הולכת זקוף. בפנים אני הכי שפופה שאפשר. אני חושבת
שאני כבר לא ממש שלך. רק אתמול ראיתי אותך ואני מרגישה כאילו
שנים לא דיברנו, לא בגלל איזה געגוע מטורף. אתה פשוט רחוק כל
כך, כמעט כמו אריק שרון מכל הגיון אפשרי. הפנים שלי מאופרות
עדין, השיער פזור. אני יודעת שאני יפה עכשיו, ויש בזה כוח. בזה
יש כוח, בי כבר אין. עולה במדרגות, מחייכת לשכן. מחייכת חיוך
חושף שיניים וממלמלת בלב בן זונה. סתם ככה, מתאים לי עכשיו. לא
שבאמת אכפת לי מה אימא שלו עושה בלילות. הדלת שלך. הפעמון שלך.
האור נכבה עליי. כוס עמק. מי המציא את העניין הדפוק הזה שהאור
נכבה פתאום. תמיד אמרתי שסקס בחדר מדרגות זה לא נוח. למה אתה
לא פותח את הדלת כבר.

"מה קורה שאלת, לא?"
שתיקה.
"אתה יודע איך אני, אוהד... זה קשה לעקוב אחרי, לא יודעת למה
עשיתי את זה. אבל זה לא קרה לי אף פעם שרציתי מישהו באמת, ככה.
לא יכולה להבטיח לך אהבה מטורפת. אתה אומר שאתה מתגעגע לזה.
אני לא יכולה להתגעגע לתחושה שלא הכרתי. אני מצטערת. אבל אני
מחפשת מישהו שיקרא אותי נכון, ואתה קורא אותי נכון, ואפילו
אומר את זה בקול, גם אם כל מה שאתה רואה מרוח על הפנים שלי זה
סקס, ועכשיו. זה לא כל מה שאני, אתה יודע."
"אני יודע. את גם צינית, וסרקסטית, ומצחיקה, ונוקבת."
"וזונה. לא נורא, גם זה קורה. שמע, לא יכולה להבטיח לך
להשתנות. לא יודעת אם אני רוצה. אבל אני יודעת מה אני כן
רוצה."
"סקס."
"לא, למרות שזה לא יזיק."

"אז? תתקשרי לפעמים?"
"לפעמים אתה אומר לי." מכבה סיגריה.
"כן, לפעמים זו מילה יפה."
"יש הרבה מילים יפות."
"אני יודע."
"אני אוהבת את המילה תשוקה. היא מתגלגלת יפה בלשון."
"אני אוהב את המילה רומנטיקה. יש לה צליל מיוחד."
מדליקה סיגריה.
"אני חושבת שנוכל להסתדר ביחד."
"גם אני. אז תתקשרי לפעמים."

"שירן."
"מה אוהד?"
"יש לך שם יפה, אני נהנה להגיד אותו, זה הכל. ש-י-ר-ן."
"אני... שמחה שאתה נהנה?"
"תודה יקירתי! קפה? יש עוגה של אמא שלי."
"לא, תודה. אני אוותר." הוא מכין קפה, מחייך. מזמזם גרין דיי.
"אז? כבר לא אכפת לך שאני סתם זונה דפוקה שמכורה לסיגריות?"
"לא, את יודעת. כל עוד הסקס טוב."