מאז תמיד איני מאמינה באלוהים
גן עדן? כן, וישו ובגיהנום
עדיין יש תחושה
הנפילה אל התהום.

איני נקשרת לעולם שבו
האנשים מתפללים
למה? אם אין בכל מקום
צלם אנוש או שמא רוח
אשר נראה בשום מקום
לכל אחד
בין אם בכה שמח פחד.

איני מאמינה באהבה
במוות? כן, ובגורל ובמלאך שומר.
עדיין יש תחושה
והסיוט הטוב חוזר.

בזמן מוגדר לא ערב ולא יום
לא בוקר ולא צהריים
נדחפתי למנהרת התקווה של השלום.
הייתי מול השער לגן עדן,
ברגע קט אחד קטן
שמעתי את הכוכבים והברקים
ראיתי רעשים ורעמים- הדרך אל הגן.

ההרגשה היא הרגשה של כלום
ושל הכל ביחד מתהפך מצד
לצד בזיגזג ובמעגל.
עדיין יש תחושה
והאמון עדיין בגורל.

ראיתי את הכוכבים אינספור ימים
אבל ברגע קט יכולתי גם לשמוע.
כן, הם דיברו אלי, שרו מנגינה
שכל אחד הוא רוע, התגלמותו של השטן!
שמחתי, רציתי רק לשאול-
היכן?
היכן הוא השטן? אותו יצור נתעב
לכל אחד, ובשבילי הוא כוח, הרצון למות.

עבר עוד רגע קט
שמעתי את הלא נשמע
ראיתי את הלא נראה
כבר אין כל כך הרבה תחושה
אני שומעת, לא רואה.

אני שומעת, לא רואה
ושוב הכל וכלום קרה
עדיין אין תחושה...
כבר אין תחושה
בכלל

מלאך שומר, אני קיימת
לא חיה לא נושמת
מרגישה, חולמת או רואה.
אבל לא כל אחד היה
רוצה להיות אני
וטוב שכך, זה לא נעים
בחוץ
מגעיל, דוחה ומדכא בפנים

כל יום אינני רק סגורה
אני שומעת, לא רואה
וטוב שכך, זה לא נעים
בחוץ
מגעיל, דוחה ומדכא בפנים.