סוכות 2004

עברנו את הגבול בצהריים ועלינו על מונית בדרך למון איילנד
שבראס א-שטן.
מירי אמרה שהיא תהיה שם, ואני התעקשתי לפגוש אותה.
יש שתי חושות פנויות, 20 לירות לכל אחת. שירי ורוית התווכחו על
המחיר, בעל המקום התעצבן, וסילק אותנו.
חזרנו למונית ועברנו לחוף של מונייר. ביקשתי מהן שלא יתווכחו
הפעם.
התמקמנו בחושות, נירית ואני ליד המים, שירי ורוית קצת מאחור,
וניגשנו למסעדה. שאלתי כמה בנות איפה כדאי להכנס למים. "הדרך
הכי טובה היא בדיוק מול המסעדה, בשאר המקומות יש קיפודי ים".
אחרי האוכל החלפנו לבגדי ים וניסינו להכנס למים. גלעד צעק שלא
כדאי משם אלא מול המסעדה. הבנות צדקו.
אמרתי לשירי "בואי למים, את לא יכולה לדעת מה יקרה מחר".
אחר כך החלפתי בגדים, פטפטתי קצת עם נועם השכן, ושוב לכיוון
המסעדה. שירי ישבה שם עם כמה חבר'ה שלא הכרתי. ישבתי לידה
והזמנתי צ'יפס.
אייל מציע לנו באנג. שירי מסרבת בנימוס, נירית מסרבת בתוקף,
ואני אשמח. אייל מציע עוד אחד, ואני לא מתנגדת. בפעם השלישית
אמרתי לו שלדעתי הבאנג הזה לא טוב. עברתי לשבת לידו ובדקנו את
הנושא.
דיברנו שטויות במשך שעה... פתאום אני מסתכלת סביבי ורואה
שנירית נעלמה. שאלתי את שירי והיא גם לא ידעה לאן. דאגנו לה.
כשהיא חזרה דיברתי איתה והבנתי שהיא הזדעזעה : "אם הייתי יודעת
שזה יהיה כך, לא הייתי באה, אתם רק מעשנים כל היום". נאלצנו
לעזוב את החבורה. חזרנו לחושה, נירית הלכה לישון. ואני ישבתי
בחוץ עם נועם ואבי.
באותו הערב רוית לא הסתובבה איתנו כי כאב לה הראש. באנו לבקר
אותה ובטעות נעלנו אותה בחדר, והיא הייתה צריכה לצעוק לעוברי
אורח שיפתחו את הדלת, אבל זה כבר סיפור אחר...
בבוקר אספנו את שירי ורוית והלכנו לאכול. אחר כך שנרקלנו
לכיוון השונית, רק לי היה את האומץ להגיע עד אליה, זה היה
מדהים.
הצטלמנו, החלפנו בגדים והתכוננו לארוחת הצהריים.
בירכתי בבוקר טוב את החבורה מאתמול, שלא הבינו לאן נעלמנו,
והתנצלו שאולי הם דיברו שטויות (זה לא היה העניין). חזרנו
לחושה שלי, ישבנו במרפסת עם אבי, נועם וענת, ותכננו ללכת
לאכול.
מסתבר שלוקח הרבה זמן להתכונן ללכת לאכול...
רוית התעניינה בנועם וניסינו לקדם את העניינים בינהם, אחר כך
ירד לה ממנו, ולי התחשק לפגוש שוב את אייל, החלטנו לחתוך.
רוית אמרה לשירי שאנחנו הולכות לכמה דקות, ואני חשבתי שלא כדאי
לשקר. "אנחנו הולכות למסעדה השנייה" הם לקחו את זה מאוד קשה,
אבל הלכנו.
בדרך פגשנו את אייל והחבורה בחושה השכנה לשלי, ישבנו איתם.
רוית עבדה עליהם שהיא מכשפה והם האמינו ופחדו ממנה. באיזשהו
שלב היא איבדה יציבות והרגישה שהיא מדרדרת, הושטתי לה רגל והיא
החזיקה, גם אבי תמך בה. אחר כך החבורה הקודמת הצטרפה אלינו עם
גיטרה. היה כייף. תמיד נהנים בסיני.
שירי ונירית הלכו לחושה כדי להביא אל-תוש, ואז היה הפיצוץ
הראשון.
"מה זה היה?" אני ישר הבנתי - זה היה פיגוע. קמנו בבהלה, נירית
צרחה, ואז שמענו עוד פיצוץ, וראינו עוד הר עולה באש. יותר
קרוב. האדמה זזה.
"הפיגוע השלישי אצלנו, תברחו" צעקתי "בואו נישאר ביחד" אמרתי
להן "בואו נחזיק ידיים שלא נלך לאיבוד" ונירית מחליקה לי מהיד
"רוית, היא מחליקה לי מהיד, תתפסי אותה". היא רצה למים. איבדתי
את הנעליים ולכן לא יכולתי לרוץ אחריה. ולאף אחד לא היה
איכפת.
התחלתי לצעוק "יש מישהי במים, היא טובעת" עד שאיזה בחור הלך
לעזור לה.
אספתי את שירי ורוית "כל אחת הולכת לחושה ומביאה דרכון וארנק,
ונפגשים כאן". לא הצלחתי למצוא את החושה שלי למרות שהיא הייתה
מולי. נועם עזר לי. זו הרי החושה הצמודה לשלו.
אספתי גם את הדרכון של נירית כי היא הייתה עדיין במים ולא
הסכימה לצאת. התאספנו שלושתנו. אמרתי להם שאני הולכת לחפש את
הנעליים. לא מצאתי והשלמתי עם העובדה שאני יחפה.
"אני עולה להר לשלוח הודעה שאנחנו בסדר" רצתי לשם יחפה, קיבלתי
הודעה חזרה "יופי, תעשו חיים" חזרתי לחושה. התחלתי לחשוב מה
עושים.
נירית יצאה מהמים אך לא הסכימה להחליף בגדים. היא איבטחה את
הים והתעקשה "מישהו מאותת לנו מורס".
פתאום שירי באה בריצה "יוצאת עכשיו מונית לטאבה, תארזו".
קפצתי, כמעט התחלתי לארוז, ואז הבנתי שאני לא רוצה ליסוע. אולי
יהיה עוד פיגוע בגבול. אמרתי לה שאנחנו לא נוסעות. היא רצה
להודיע לרוית, שהחליטה ליסוע לבד. נשארנו שלוש.
אני ושירי החלטנו שעוזבים בבוקר, אבל אז הגיעו בעלי המקום
והודיעו שהם בורחים למצרים, ולכן כדאי שנסגור את החשבון,
ונתאסף במסעדה.
ענת ישבה לידה, אמרתי לה שהיא נראית נורמלית וכדאי שנשאר
ביחד.
ואז הגיעה המונית. שירי ישבה מקדימה כדי להשגיח שהנהג לא יסע
מהר מידי, הבחורה שלידה פותחת את התיק, ואני שומעת את שירי
צועקת "אלה הנעליים שלך". העבירו לי אותן...
הקליטה התחילה, וכולם הודיעו למשפחות שהם בסדר. גם אני דיברתי
עם אחותי "אני בסדר".
באותו שלב הפסקתי לדבר ורק סימנתי עם הראש. אחר כך דיברתי
לעצמי בקול רם כדי לבדוק אם אני עדיין מסוגלת.